סוף שבוע קשה עבר על אבירי החברה והעוני. במשך שנים הם טענו, שהמדיניות "החזירית-הקפיטליסטית" של ממשלת ישראל תגרום לשבר כלכלי, לבלימת הצמיחה ולעלייה באבטלה - והנה קורה ההיפך. בשבוע שעבר התברר, שהמשק ממשיך לצמוח בקצב מהיר של 5.4% והאבטלה יורדת לשפל היסטורי זה 13 שנה, 6.3% בלבד.
מתברר, כי בחמש השנים האחרונות, מאז הושקה התוכנית הכלכלית של בנימין נתניהו בתחילת 2003, הצטרפו למעגל העבודה 450 אלף איש! אנשים היוצאים בכל יום לעבודה במקום להיות סמוכים על שולחן הקצבאות - וזה התיקון החברתי החשוב מכל.
אם כך, אולי הגיע הזמן, שאלה שמכנים את עצמם חברתיים יתחילו לשנות את השקפת עולמם ויודו שיש משהו ב"כלכלה החופשית": בהגברת התחרות, ברפורמות, בהפרטה, ביבוא החופשי, בהורדת המסים, בהקטנת הקצבאות ובהורדת משקל הממשלה במשק.
הוי, תמים שכמוני.
כבר מהרגע הראשון התנגדו החברתיים למהלכי "הכלכלה החופשית". הם אמרו, שהתוכנית מ-2003 תוביל לאבטלה של 15%, למיתון ולמשבר עמוק. גם כשהאבטלה החלה לרדת (ב-2004) הם אמרו שמדובר במזל, שזה זמני, כי זה רק ההיי-טק ורק בתל אביב ושמדובר בכלל באנשים שמצאו משרות חלקיות - כך שאין שום סיבה לחגוג.
אבל הנתונים המשיכו לזרום, והתברר שהצמיחה, שהחלה אמנם בהיי-טק, חילחלה במהירות לכל ענפי המשק והיא מתרחשת גם בדרום וגם בצפון. לא רק בתל אביב. גם שכר העבודה עלה, ושכר המינימום עודכן.
הגיע גם הזמן לשים קץ לאגדת המשרות החלקיות. מתוך 2.76 מיליון מועסקים במשק רק 123 אלף (כלומר, 4.5%) רוצים לעבוד במשרה מלאה, אך לא מצאו כזאת ולכן נאלצים לעבוד במשרה חלקית. ומה בקשר ל-95.5%, שמצאו עבודה על פי רצונם? עליהם החברתיים אינם מדברים.
עכשיו הם המציאו סיפור חדש כדי להעכיר את השמחה. הם אומרים, שאין שום הישג בירידה באבטלה כי לא השיעור שלה חשוב, אלא חשוב שכר העובדים, והוא נמוך מדי. וכך, המשתנה המכריע (שיעור האבטלה) נהפך אצלם למיותר.
בקשר לשכר הנמוך של מקצת השכירים (חסרי השכלה ומקצוע) ראוי לברר עם החברתיים, איך אפשר להפוך אותם, כבמטה קסם, לאנשי היי-טק או ליועצי השקעות בשכר גבוה.
אחת הרעות החולות של המשק הישראלי היא שיעור השתתפות נמוך בכוח העבודה עקב מיעוט העובדים בקרב גברים חרדים ונשים ערביות. מדובר בשיעור של 56.6%, לעומת ממוצע של 65% במדינות המערב. במדינות סקנדינוויה שיעור ההשתתפות הממוצע בכוח העבודה הוא 75% - שזה השיעור שעל ישראל לשאוף אליו.
אך גם בנתון הזה חל שיפור בחמש השנים האחרונות. ב-2003 היה שיעור ההשתתפות בכוח העבודה 54.5%, והיום הוא 56.6%. כלומר, הירידה באבטלה התרחשה על רקע גידול במספר האזרחים הרוצים לעבוד - וזה סימן טוב. ראוי לדעת, שאם שיעור ההשתתפות לא היה גדל, היתה האבטלה במשק נמוכה מ-6.3% ואולי שוברת את כל שיאי העבר.
כל זה אינו אומר שכל הבעיות מאחורינו. השכר הנמוך של חלק מהשכירים הוא אמנם בעיה שמוכרחים להתמודד אתה. אין כאן פתרון פלא. יש לשפר את ההכשרה המקצועית, להרחיב את תוכנית ויסקונסין ולהקנות חינוך וידע לצעירים. אין קיצורי דרך.
גם אין להסתפק באבטלה של 6.3% ולקרוא לה "אבטלה חיכוכית". המשק הישראלי מסוגל ליותר. הוא יכול להוריד את שיעור העוני וגם לרדת לשיעור אבטלה של 4.5% - כמו שהשיגו ארצות הברית ואנגליה.
את זה ניתן להשיג רק על ידי המשך המדיניות של חמש השנים האחרונות. כלומר: הקטנת תקציבי הממשלה, ביצוע רפורמות, הורדת מסים, פתיחה לתחרות, הפרטה, מלחמה במונופולים, הקטנת מספר העובדים הזרים ועידוד יציאה לעבודה על ידי מעונות יום מסובסדים.
זו המדיניות החברתית הנכונה. זו מדיניות של "שוק חופשי" עם חמלה. זו הדרך המביאה צמיחה, יציבות כלכלית, ירידה בעוני, ירידה באבטלה וגידול בהכנסות ממסים. וכאשר זה קורה יכולה המדינה לטפל באוכלוסיות החלשות שמחוץ למעגל העבודה: קשישים, נכים וחולים - כי יש כסף. רק אז ניתן לבצע רפורמה במערכת החינוך, להעלות את שכר המינימום ולהוסיף מאות מיליונים לסל התרופות.
