אין נשר, אין צבי מאת צפריר רינת תגיות: רשות הטבע והגנים הטבע בישראל שרוי בצרות, ומבט כולל ומעודכן עשוי להבהיר עד כמה הן חמורות ורבות. את זה סיפקה בשבוע שעבר רשות הטבע והגנים בסקירה מסכמת של שנת 2007. לרשות הישגים לא מעטים ובהם הענקת מעמד של שמורות טבע וגנים לאומיים מוכרזים לחלק משמעותי משטח ישראל (כמעט רבע). הישגים נוספים הם השבת מינים נדירים של חיות בר לטבע והגנה על המינים הקיימים מפני איומים שונים. רק לאחרונה הצליחה הרשות להחזיר לטבע את הדג לבנון הירקון, מין הקיים רק בכמה נחלים בישראל. ואולם, כל ההישגים הללו שבריריים וחלקם הולכים ונשחקים, כפי שמלמדת תמונת המצב העכשווית: בנייה נרחבת, חקלאים המשתמשים ברעל, עובדים זרים וציידים מקומיים המחסלים בשיטתיות את עולם החי, כורתי עצים עתיקים לצורכי הסקה ועוד שלל איומים. כל אלה מכלים את מה שנשמר במאמץ רב. הנה למשל שניים ממיני הדגל (מינים המסמלים את השלמות והבריאות של המערכת האקולוגית) של ישראל, הצבי והנשר. בשנה שעברה כמעט חוסלה אוכלוסיית הנשרים בצפון בגלל הרעלות. בדרום רמת הגולן פחת מספר הצבאים בתוך שני עשורים מ-6,000 לפחות מ-200, בין השאר בגלל נוכחות טורפים הנמשכים לאתרי הפסולת הרבים שיצר האדם באזור. בשנים האחרונות ניסתה הרשות להרחיב את היקף שמירת הטבע באמצעות קביעת "מסדרונות אקולוגיים", שהם השטחים המאפשרים תנועת בעלי חיים והפצת זרעים של צמחים. למסדרונות אלה לא אמור להיות מעמד של שמורת טבע, שהרי אי אפשר להפוך את מרבית שטחה של ישראל לשמורה. אבל ועדות התכנון אמורות להתחשב בהם בעת אישור תוכניות בנייה ולהגביל פיתוח כדי לשמר אותם. בפועל, הולכים המסדרונות ונסגרים מכל עבר. למשל, בגליל מתוכננת הרחבה של העיר מעלות, החורגת מהרצף הבנוי הנוכחי. במרכז הארץ חסמה גדר ההפרדה חלק משמעותי מהמסדרון של הרי יהודה. הרשות מתמודדת עם כל האיומים באמצעות כוח אדם קטן הכורע תחת העומס ונתון בין השאר לאיומים בנשק מצד עבריינים. תקציבה מוסיף להיות מצומצם. הוא גם תלוי בהכנסות מתיירות (גביית תשלום על כניסה לאתרים) ולכן נתון לתנודות חריפות. אין ספק שיש צורך לחזק את הרשות בכסף ובכוח אדם, ולראות בפעילותה משימה לאומית וחברתית שאינה נופלת בחשיבותה ממשימות בתחומי החינוך, הבריאות והביטחון. אחרי ככלות הכל, מדובר בשימור המורשת ההיסטורית, הנופית והאקולוגית של הארץ ובקיום תרבות נופש ופנאי עם נגישות לתושבים מכל המגזרים. עם זאת, אנשי הרשות אינם יכולים לחמוק ממידה לא מבוטלת של אחריות למצב העגום. הרשות ממעטת לצאת למאבקים ציבוריים המלווים באמירה ברורה. היא מעדיפה לעתים קרובות מדי פשרות עם גורמי הפיתוח, המובילות לאובדן נוסף של שטחים. מנכ"ל הרשות, אלי אמיתי, כשל עד עתה ביצירת חזית מאוחדת עם הגופים הירוקים והביא לניכור, שלא לומר עוינות של ממש, בין הגוף הממשלתי שבראשו הוא עומד ובין הארגונים האזרחיים שאמורים לתת לו סיוע. יש לקוות שהנהלת הרשות החלה ללמוד מטעויות אלו. לאחרונה גברה נכונותה לשתף פעולה עם עוד גורמים ירוקים והיא יצאה למאבק נגד תוכניות הבנייה במעלות. אין בכך די אל מול קצב ההיעלמות של השטחים הפתוחים בישראל והצומח והחי הנמצאים בהם. הרשות היא אמנם גוף ממלכתי, אך היא מחויבת להגן על מה שנתון באיום מתמיד. לכן עליה להקים קול צעקה, להיות תקיפה בהגנה על הטבע ולשתף בכך מגזרים נוספים בחברה הישראלית.