שירה המשורר שנכנס לעברית ב"שער האחורי" מאת נסים קלדרון שיריו של המשורר האמריקאי מארק סטרנד נכנסו להיסטוריה של התרבות הישראלית דרך "השער האחורי"; התרגומים של עוזי וייל לשיריו, שנדפסו במשך שנים ב"העיר", דיברו אל דור שלם של יוצרים בעברית, שאף אחד מהם לא היה משורר. עם פרסום קובץ שיריו, מנסה נסים קלדרון לנתח כיצד השפיעה - וגם לא השפיעה - שירת סטרנד תגיות: שירה מארק סטרנד המשורר מארק סטרנד נולד באי קנדי בשנת 1934. הוא פירסם קובצי שירה רבים, שני קובצי סיפורים וכן תרגומים ומאמרים. הוא זכה בפרסים רבים, כיהן כ"שר השירה" של ארה"ב, וכיום הוא מלמד ספרות באוניברסיטת קולומביה בניו יורק איור: מיכל בוננו עוד בנושא הליכה לאיבוד שירים מארק סטרנד. תירגם מאנגלית וערך: עוזי וייל. הוצאת ידיעות ספרים, 319 עמ', 88 שקלים המשורר האמריקאי מארק סטרנד היה אחד מגיבורי "השער האחורי". קצת היסטוריה: ב-1980 החל להופיע המקומון התל-אביבי "העיר". חנוך מרמרי ערך אותו (עד 1984) בתנופה, ביצירתיות, באומץ, בהומור, ובעוד משהו שהוא החשוב ביותר: "העיר" חיפש ומצא קול חדש, שאי-אפשר לטעות בייחודו, לדור חדש של אינטלקטואלים ישראלים. "השער האחורי" היה החממה היצירתית של הדור הזה. חזי לסקלי יזם אותו וליווה אותו. יוסף אל-דרור (בשיתוף עם מודי בר-און) נתן לו את האופי והארומה. עוזי וייל התמיד לכתוב בו במשך עשר שנים ופיתח אותו בתנופה ובמקוריות. ב-2001 מת "השער האחורי" לאחר שהמערכת סירבה להדפיס גרוטסקה של וייל על פדופיליה. הוא התפטר ואף אחד לא המשיך אחריו, ואולי טוב שכך. החידוש מיצה את עצמו. הכל התחיל כלוח של מודעות-קחתן בחינם, שככל שהיו ביזאריות יותר כך נמצאו ראויות יותר לפרסום. אחר כך נהפך "השער האחורי" לחגיגה של אגדות אורבניות: ציטוטים אמיתיים ובדויים, מונולוגים הזויים, סאטירה פוליטית ואנטי-פוליטית, דמויות ספרותיות עסיסיות שחזרו והופיעו במשך שנים (שלום טוקשה, הבריון שתמיד מוצא סקס במקום שמדהים אותו, היה הדמות שחיכיתי לה במיוחד), ניסויים בסלנג ובעיוותי לשון ("אתמול נעדתי בלשוני, ומה זה נפלתי על נפנים"). "השער האחורי" היה מלא בנונסנס מבריק, גם בשטויות וגם בבדיחות-קרש שפורסמו רק מכיוון שהגיעה שעת הסגירה של העיתון. אבל היה ב"שער האחורי" מה שאין במאה פירסומים וספרים: רעב, והתפרצות אל החדש, אל מה שעדיין לא נאמר. כתבו אותו סופרים שהיו רעבים להגיד את מה שהדור שלפניהם לא ראה ולא ידע להגיד. וכשהם הרשו לעצמם לטעות, ולהשתטות, הם הרשו לעצמם אווירה של מעבדה, של ניסוי כלים. הם היו חכמים מספיק כדי לדעת שהומור, ובעיקר הומור-על-חשבון-עצמך, הוא ידידו הטוב ביותר של הסופר שרוצה לרוץ מהר ורחוק. שפע של יצירתיות נבע מ"השער האחורי", אבל שירה לא נבעה ממנו. "השער האחורי" שלח שלוחות ארוכות לא רק אל היצירות של כותביו, אל המחזות שכתב אל-דרור ואל הרומנים שכתב וייל, ואל הטלוויזיה שעשה מודי בר-און (בעיקר הסדרה המעולה "רק אנשים" שהפיק עם ענת זלצר). "השער האחורי" נמצא גם בתוך הדקדוק הפנימי של בני ה-40 פלוס-מינוס (היום) שלא כתבו בו: אתגר קרת ואורלי קסטל בלום וגדי טאוב ו"החמישיה הקאמרית", ו"הבורגנים", והקולנוע של שבי גביזון, והטור המחויך שכותבת היום גפי אמיר על אמהות וילדים ב"ידיעות אחרונות" (לצד הסיפורים המצוינים שלה), והטור האינטליגנטי שכותב רוגל אלפר על מוסיקה ישראלית ב"מעריב". אבל כל ההשפעה הזאת נעצרת על גבול השירה. אין אבן אחת בפסיפס של השירה העברית ש"השער האחורי" הוסיף. אין משורר אחד שחייב את הטון שלו לרוח "השער האחורי". לכן הספר שמוציא כעת עוזי וייל הוא מעניין. הוא ערך ותירגם מבחר נרחב משיריו של מארק סטרנד אחרי שנהג להביא אל "השער האחורי" משירי סטרנד (כמו גם משיריהם של צ'רלס בוקובסקי וריימונד קארבר). למה לא היה לשירים האלה שום הד, שום המשך? למה היה "השער האחורי" מקור הקרנה על הפרוזה והקולנוע והטלוויזיה והמוסיקה והעיתונות - ורק אל השירה לא הגיעה ממנו אפילו קרן אחת? למה לא היה מארק סטרנד הקרן הזאת? * סטרנד הוא משורר מעורר כבוד. הוא מחמיר עם עצמו במלה, בשורה, בשיר, במחזור השירים, והוא זכה לתרגום שכל משורר היה מייחל לו. וייל השקיע בתרגומים אהבה, לימוד, וגם יכולת למצוא להם מקבילה שנשמעת עברית ולא "תרגומית". בספר יש גם חטיבת שירה אחת שריגשה אותי במיוחד: שיריו האחרונים של סטרנד בספר "אדם וגמל". בכולם הוא עוסק במוות המתקרב. סטרנד, היום בן 73, היה תמיד משורר של ההיעדר. מה שאין עניין אותו לפני מה שיש. ליתר דיוק: מה שאין עניין אותו כטבעת המקיפה את מה שיש. גם חזי לסקלי, שעמד על עריסת "השער האחורי", היה משורר מובהק של מה שאין, אבל אין זה מקרה שהוא לא התקרב לסטרנד. ובכלל, הוא הקפיד על מרחק גדול בין שיריו לרוח "השער האחורי". בשיריו האחרונים של סטרנד מופיע המוות לא כלא-כלום שמצפה לו בעתיד, אלא כלא-כלום שמגיע אליו מן העבר. לא-כלום שכל חייו החרידו תיאורטית וכעת הוא מחריד אותו ממשית. "ממלכתי ריקה פרט לך", אומר המוות לסטרנד, ומוסיף בחיוך מרושע, "ואתה, כל מה שאתה עושה זה לבקש אותי". בסיום השיר "נכנס (המוות, נ"ק) אל תוך חלומו/ כמו עכבר שנעלם אל תוך החור שלו". זה חזק. זה בעיקר עקבי. סטרנד לא היה מעולם משורר נרקיסיסטי. הלא-כלום בשיריו לא עשה הנחה למארק סטרנד כדי שיעשה מעצמו עניין גדול. וגם עכשיו, כשהלא-כלום קרוב לבוא ולקחת אותו, לא נכנע סטרנד לרחמים עצמיים. הוא יודע היטב שהעכבר של המוות לא מגלה רשעות מיוחדת כלפיו, הוא עכבר שרק החור שלו (אפילו לא הוא, העכבר עצמו) מופיע בחלומותיו. אף אחד מאיתנו, כולל סטרנד, לא ראוי בעיני העכבר לעניין אישי. סטרנד בשיריו הוא סתם אחד (לא-כלום אחד) מן הנופלים הרבים אל החור. למרות השירים החזקים האלה, למרות ההישגים, סטרנד הוא משורר רציני, מתורבת, אבל הולך בעקבות אחרים. יש הרבה מאוד משוררים כאלה; המוזיאונים מלאים בציירים כאלה. אוסף מעמיק של רמברנדט חייב לכלול עשרות ציירים טובים, מעניינים, שהכל יש בהם מלבד אותו כוח פריצה וולקאני של רמברנדט. הם אפילו חשובים, כי הם הוסיפו קו מקורי משלהם שלא היה לרמברנדט. הם חיוניים לתמונה הכוללת של התקופה, או של הסגנון. ועדיין הוא המציא את חוקי המשחק והם משחקים פחות או יותר על פי אותם חוקים. סטרנד מעיד על עצמו שקרא הרבה שירה לפני שהתחיל לכתוב. שוב ושוב הוא מזכיר את וולאס סטיבנס שהיה משורר גדול של הלא-כלום. ואכן סטיבנס קבע בשביל סטרנד את חוקי המשחק, והוא משחק אותו ברצינות מעוררת כבוד. אחד הקטעים היפים ביותר במבחר של וייל הוא מאמר בשם "פנטזיה על היחסים בין שירה לצילום". סטרנד מביא שם שיר של רילקה, שיר של אשברי ושיר של צ'רלס רייט. כשקוראים את שלושת השירים המדהימים האלה, שגם אותם מתרגם וייל היטב, אין צורך במלים נוספות כדי להיווכח בהבדל שבין משוררים גדולים למשורר טוב אך כזה שהולך בעקבות אחרים. לפעמים, כמו אצל סטרנד, שיריו של המשורר שהולך בעקבות אחרים מעידים על כך שהוא קורא שירה נפלא ונדיב, אבל לא כותב שירה מרעיש. לכן לא היה לסטרנד סיכוי גדול להעביר זרם חשמלי אצל כותבי "השער האחורי". אבל לא בזה כל ההסבר ולא בזה עיקרו. משוררים רבים השאירו חותם על סביבתם לא משום שהיו מקוריים מאוד אלא משום שידעו לגעת במרכז העצבים של בני דורם. לדוגמה זלמן שניאור, או אברהם שלונסקי. מעטים שמו לב לכך, אבל דור המספרים המבריק שרוח "השער האחורי" נושבת בו הוא דור ראשון של סופרים עבריים שאין להם משורר. מדויק יותר: אין להם משורר משותף. וזה לא שינוי קטן. עובדה פשוטה היא שביאליק חדר ללשד עצמותיהם של פרוזאיקונים כמו גנסין וברנר (למרות שהיתה לו מריבה אידיאולוגית עם ביאליק). ואלתרמן נמצא לא רק בשם הרומן "הוא הלך בשדות", אלא בלב האנרגיה הספרותית של רוב המספרים בשנות ה-40 וה-50. ובלי זך אי אפשר להבין את א"ב יהושע ואת עמוס עוז. ואז, בשנות ה-80, מופיעים מספרים עבריים מלאי אנרגיה, בעלי אמירה מקורית, שכל אחד מהם בוודאי קרא משוררים, אבל אין להם משורר משותף. אין להם להט לשוני מתומצת ומוסיקלי, או יריב משותף שצריך להתגבר עליו. האם זאת אומרת שאין שירה משותפת בעולמם ובסיפוריהם? אני לא מאמין שדור של אינטלקטואלים יכול להתקיים בלי שירה בכלל, וגם לא בלי אלמנטים משותפים של שירה. יוסף אל דרור הטמיע בעורקיהם את השירה היבשה והמרה שבסמואל בקט. הרוקרים שהם אהבו - מהפיקסיז ועד ערן צור - נתנו להם אמן משותף שהוא לא משורר, אבל הוא אחיו הצעיר. בפרוזה של גדי טאוב יש יותר מנגיעה של זך, ויש הנחה סמויה שזך כבר חדר אל מתחת לעור של קוראיו. ואצל אורלי קסטל בלום יש יותר מנגיעה כזאת של יונה וולך. אלמנטים מפוזרים של שירה משותפת היו להם, אבל דמות משותפת של משורר אחד לא היתה להם. דמות כזאת ניסה עוזי וייל להציע לבני דורו. הוא בחר את מי שהיה קרוב ללבו, אבל לא את מי שהיה יכול להתחבר למרכזי העצבים של בני דורו - הדור שנולד פחות או יותר ב-1967 והכיבוש היה לו סירחון רגיל וקבוע (ותנועת העבודה, שבנתה את החברה הישראלית, כבר היתה בשבילו סוס מת). זה הדור שאהב את טרנטינו (ולא את ברגמן). זה הדור שידע לעשות גם טלוויזיה טובה (ולא חשב שטלוויזיה היא רק זבל תרבותי). זה הדור שראה מאחוריו את יעקב שבתאי (ולא את עגנון). זה הדור שדיבר אנגלית טוב כל כך שהשאלה אם לקרוא, ולשיר, באנגלית ולא בעברית היא אופציה פתוחה בשבילו. סטרנד לא מתקשר לאף אחת מן המגמות האלה, אבל עוזי וייל בהחלט מתקשר אליהן. והוא גם יודע שיש חוט שני שעובר בין המגמות השונות האלה ומחבר ביניהן. בראיון על תרגומי סטרנד אמר וייל כי "שירה אמריקאית היא שירה חיה ונושמת שלא מיועדת רק לחובבי שירה. באירופה שירה מלכתחילה ממוענת לקבוצה שלא ידעה על המצאת הטלוויזיה". וייל יודע שרבים מבני דורו כמעט לא קוראים שירה, והוא מחבר בין שירה אמריקאית לטלוויזיה, בעלת היוקרה התרבותית הנמוכה ביותר בין כל האמנויות. כך הוא מכוון את סטרנד אל מרכז העצבים של בני דורו. אבל סטרנד עצמו לא כותב על מה שוייל רוצה שיכתוב. הטלוויזיה היא רק אחד המקומות שבהם מתקיימת פגישה הרסנית, אבל גם חדשה ומלאת-סיכויים, בין חומרים גבוהים לנמוכים. והפגישה הזאת מעסיקה מאוד את בני הארבעים שבין הסופרים והאמנים בישראל. הרעב שהיה ב"שער האחורי" היה גם, ולפעמים בעיקר, רעב לערוך מחדש את חשבונם של הגבוה והנמוך. "השער האחורי" נע בקלילות ובחדווה בין טוסטר-במצב-טוב-יד-שביעית לעיניים העגומות של וודי אלן כשהוא מתאמץ להיות ברגמן. בני הדור הזה אמרו לנו - באמצעות הקול הכאילו ילדותי של אתגר קרת, או באמצעות האפרוריות המחויכת של "הבורגנים" - שאנחנו חיים היום ב"דור מזוין", אבל גם בדור דמוקרטי יותר מהדורות שקדמו לנו. הם חשבו שהגבוה של אתמול צריך להיפטר מהאליטיזם שלו (אבל לא להתרדד), והנמוך של אתמול צריך להיפטר מן הנחיתות של נידחי-החברה (ועדיין הוא יימצא במרחק נגיעה מסכנת הבנאליות). וייל לא ניקד את שיריו של סטרנד כששילב אותם ב"לוח העיר", ולא מנקד אותם כעת, כשהוא מכנס אותם בספר. כך הוא רומז לנו שלא להציב חומה גבוהה בין הטקסט של השיר לטקסטים הרבים של עידן הטלוויזיה. אבל ניקוד הוא עניין טכני. שיריו של סטרנד לא עוסקים במתח שבין גבוה ונמוך בתרבות, לא נתקלים בדילמות שהמתח מעורר ולא משלמים את מחיר הדילמות הללו. לכן הוא גם לא נעשה משורר של דור שלא עשה לו משורר משותף. Poems / Mark Strand פרופ' נסים קלדרון מלמד במחלקה לספרות עברית באוני' בן גוריון