ילדי השמש, סיבוב שני מאת גואל פינטו * אחרי הפרידה, ההתחשבנות וההפרטה, בני קיבוצים רבים חוזרים הביתה. הילדים שלהם כבר לא ישנים בלינה משותפת, ולהם יש שקט ואיכות חיים. באירוע למתלבטים שהתקיים בסוכות התרשמו המשתתפים מהביקוש הרב. "זו בעצם מהות הקיבוץ, לא? לא להיות לבד", אמרה אחת מהם אירוע "חוזרים הביתה" בכפר איבים. "אנחנו מחזירים בנים לא כאידיאולוגיה, אלא כהכרח", אומר ניב ויזל תצלום: דודו בכר "אני קם בבוקר, צועד עם בנותי שלוש דקות ברגל ומשאיר אותן אצל מטפלות. אחר כך פוסע עוד חמש דקות למשרד שצופה אל נוף עמק החולה והגולן. אחרי שמונה שעות עם חבר'ה שגדלתי אתם אני אוסף את הבנות, הולך לבקר את הורי שגרים חצי דקת הליכה ממני, משחק ואוכל ארוחת ערב עם החברים בדשא. מה בן אדם צריך יותר מזה?" הדובר, עמית שלזינגר, שב אל קיבוץ ברעם שבגבול לבנון אחרי 12 שנה מחוצה לו, כמו רבים מבני הקיבוץ שחזרו. "זה מקום מדהים מבחינת איכות חיים, רק השכנים לא משהו", הוא ממשיך בחיוך. הוא עובד במפעל של הקיבוץ לפיתוח מוצרים רפואיים ואשתו, מטפלת באמנות, עובדת מחוץ לקיבוץ. דבורה גלבשטיין, בת קיבוץ עין החורש שבעמק חפר, חזרה הביתה אחרי 20 שנה בערי המרכז. היא ובעלה הם בעלי מינימרקט פרטי באחד המושבים בסביבה. "אני חיה בקהילה סגורה עם כל המשמעויות שבדבר", היא אומרת, "אבל אני לוקחת מזה רק את הטוב ומתנערת מהרע. מעולם לא התנתקתי סנטימנטלית מהקיבוץ. עזבתי כי חשבתי שאני יודעת דברים שכנראה לא ידעתי". בקיבוץ היא מתגוררת בבית "ישן ודולף", כדבריה. אילו חיתה בעיר לא היתה גרה בו, אבל הפריחה והפיקוסים שבעין החורש עדיין מרגשים אותה. בתנועה הקיבוצית יודעים כי ההפרטה, שעיקרה את האידיאולוגיה המקורית, היא הגורם למגמה המסתמנת של שיבה, וכי רבים מהבנים חוזרים משיקולים כלכליים עמית שלזינגר שב לברעם אחרי 12 שנה אנצ'ו גוש / ג'יני ומשיקולי נוחות. "ההפרטה יצרה מצב שמאפשר לחיות בקיבוץ בעצמאות גדולה, כמו בכל מקום במדינה", אומר ניב ויזל מ"המטה האסטרטגי" של התנועה הקיבוצית. "בראש וראשונה היינו צריכים לעזור לקיבוצים לחזור ולהיות אטרקטיוויים. הבנו שהעובדה שהכל בקיבוץ שיתופי היא עקב אכילס. לכן, אם פעם היה צריך לעמוד בתור כדי לקבל בית וללכת ללמוד, היום העצמאות הכלכלית חזרה לפרט". ותיקי הקיבוצים אולי לא יאהבו את כל השינויים האלה, אבל ראשי התנועה מבינים את הצורך להשתנות, גם במחיר של כניעה לקפיטליזם. "אנחנו מחזירים בנים לא כאידיאולוגיה, אלא כהכרח", מציין ויזל. "אנחנו חייבים להשתנות על פי המציאות, שמשתנה כל הזמן. אנחנו נמצאים בתחילת התהליך של העצמת המפעל הקיבוצי. יש קיבוצים שבהם ממוצע הגילאים של החברים הוא 55, והתהליך מציל אותם מכליה דמוגרפית". לא הפראייר היחיד באופן טבעי לקיבוצי המרכז יש הצלחה גדולה יותר בהחזרת בנים. גם כי הם קרובים למוקדי תעסוקה וגם כי הם רווחיים יותר. במקומות אחרים צריכים להתאמץ יותר, ואמנם, הקרנבל המרשים שהתקיים בכפר הסטודנטים איבים שליד שדרות בחג הסוכות נראה כמו השקה של מוצר אופנתי. לקראת פתיחת האירוע נתלו שלטים ודגלים ובשטח עמלו עשרות פעילים על ההכנות האחרונות. על הבמה קיימה להקת בנות מקומית חזרה על גרסאות עבריות ללהיטי "מלך האריות". לצד דוכני יצירות של אמנים מקומיים ודוכני אוכל הסתובבו צעירים מחופשים לבובות, שחילקו בלונים וסוכריות על מקל. תחת הכותרת "חוזרים הביתה" התקבצו נציגים מקיבוצי המועצה האזורית שער הנגב, כדי לשכנע את הבנים העוזבים לחזור אליהם. כל קיבוץ בנה סוכה מקושטת. קיבוץ דורות פירסם את מפעל השום המצליח שלו. קיבוץ אור הנר, שהקימו יוצאי דרום אמריקה, חילק עלוני פרסום שבהם נכתב, בין היתר, כי "בכל שבת מתקיים משחק כדורגל רב-דורי", "הכל נעשה באטיות (maniana)" ו"אפשר לאחר לפגישות". בשנים האחרונות יזמו קיבוצים רבים צעדים פרטניים שמטרתם להחזיר בני קיבוץ הביתה, ואף פנו ישירות למי שעזב, אבל זו הפעם הראשונה שמועצה אזורית, בשיתוף התנועה הקיבוצית, מארגנת אירוע המוני לפגישה עם המועמדים המתלבטים. נראה שזה אפקטיווי. עינת ויאיר, הורים לתינוקת שנולדה באחרונה, כבר התחילו לגשש ולברר פרטים על חזרה לאחד מקיבוצי האזור, שעינת נולדה בו והתגוררה בו עד לאחר שירותה הצבאי. באירוע נראה שלא רק היא משתכנעת, אלא גם בן זוגה, שנולד וגר בראשון לציון, ומגלה שהוא לא "הפראייר היחיד", כדבריו. "אני מופתע, בחיי", אומר יאיר. "העובדה שאני רואה פה כל כך הרבה אנשים שמתכננים לחזור מקלה עלי". ועינת מוסיפה: "זו בעצם מהות הקיבוץ, לא? לא להיות לבד". עודד פלוט, מנהל "מטה אסטרטגי" בשער הנגב וממארגני האירוע, מבין כמה חשוב שהמתלבטים יראו סביבם עוד מאות כמותם. "התחושה שאתה חלק מגוש שרוצה להתקבל חזרה לקיבוץ עושה את ההבדל", הוא אומר. לבעיות הביטחון באזור לא התייחסו ישירות בפרסומים, אבל הן עלו בשיחות האישיות. מבחינת אלון שוסטר, ראש המועצה האזורית, החזרה הביתה דווקא בזמנים כאלה היא אידיאולוגית. "זו התשובה שלנו לטרור", הוא אומר, "זו הציונות בשבילנו, ואנחנו מדגישים לבנים את רעיון ה'אף על פי כן'. בואו הביתה למרות הקסאמים". רוב הבנים חוזרים כשהם בני 30-40 ובעלי משפחות. "היה לנו ברור שכשיהיו לנו ילדים לא נמשיך לגור בתל אביב", אומר אביב קוץ, בן 37, נשוי ואב לשניים, שחזר לכפר עזה אחרי שמונה שנים בעיר. "הרעש הסביבתי והעובדה שאין שטחים ירוקים, זה פשוט לא זה". לתנועה הקיבוצית אין נתונים מדויקים על מספר השבים מפני שבלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שממנה שואבת התנועה נתונים דמוגרפיים, אין הבחנה בין חברי קיבוץ, בנים שבים, או מי ששוכר דירה בקיבוץ ורשם את כתובתו החדשה בתעודת הזהות. "אנחנו יודעים שב-2006 היתה עלייה של 500 חברים ב-250 קיבוצי התנועה", אומר עמיקם אוסם מהמטה לתמיכה דמוגרפית בתנועה הקיבוצית, "אבל אנחנו לא יודעים אם הם בנים חוזרים". נתונים מכמה קיבוצים מעידים על הגידול באוכלוסייה: בקיבוץ עינת נקלטו באחרונה 80 חברים חדשים, בנתיב הל"ה התקבלו 34 חברים, 150 בקיבוץ נצר סירני, 50 בקיבוץ יסעור וכ-40 חברים בבארי, וכך גם במעגן מיכאל וסאסא. קיבוץ נען אף הגיש בקשה למדינה להגדיל את מספר משקי הבית המורשים לגור בו מ-500 ל-1,000. החובות והזכויות - של בנים חוזרים ושל מצטרפים חדשים - מוגדרות בכל קיבוץ, וישנם ערוצי קליטה רבים ושונים, כמעט כמספר הקיבוצים. יש כאלה שמציעים חברות שבה החבר החדש אינו שותף לחובות העבר של הקיבוץ, אבל שותף בקהילה ובעסקים. יש קיבוצים שמציעים "קליטה להרחבה" - מגורים בלבד, ללא חובות וללא זכויות, וישנם כאלה שמציעים סטטוס ביניים - חלק מהחובות וחלק מהזכויות. בהסדר הזה המשכורת לא עוברת לקופת הקיבוץ, אבל משלמים מס ערבות הדדית לקופה הכללית. המשק משתתף בתשלום הדו"חות שלזינגר מברעם, קיבוץ שמצוי בתהליכי הפרטה, מודה כי "לכל מי שגדל בקיבוץ יש מטען, וכשחוזרים עושים שיקול של על מה מוכנים לוותר. העובדה שאני, כגבר בוגר, בעל משפחה, חייב לחלוק החלטות כלכליות שנוגעות ישירות אלי עם 300 איש, זה בהחלט ויתור מבחינתי. העובדה שכדי שאצא ללימודים, דבר טריוויאלי בעיר, אצטרך לקבל אישור בוועדה מיוחדת, זה ויתור. העובדה שכדי שרעייתי תוכל להאריך את חופשת הלידה אהיה חייב לצבור ימי חופשה כדי שהיא תוכל למשוך אותם במקומי, זה ויתור". בברעם שלזינגר עדיין יכול להיכנס למרכולית ולקחת ללא תשלום 30 חפיסות סיגריות בחודש. המשק גם משתתף בתשלום דו"חות חניה. "לחבר קיבוץ יש תקציב שמותאם לו", הוא מסביר, "אבל לכל חבר יש צרכים אחרים ולכן הגיוני שכל אחד מקבל אקסטרות חיצוניות למשכורתו, כל אחד על פי צרכיו". בינתיים לשלזינגר יש שלושה חודשים להפסיק לעשן - בתחילת השנה הבאה יפסיק הקיבוץ לממן את הסיגריות שלו. גלבשטיין ושלזינגר אמנם אינם רוצים לגדל את ילדיהם בלינה משותפת, כפי שהם גדלו, אבל אין להם זיכרונות רעים מאותה תקופה, להיפך. מבחינת שלזינגר, האנשים שגדלו אתו באותו חדר ילדים, ושבסביבתם הוא חי ועובד כיום, קרובים אליו "יותר מאחים". גלבשטיין, המספרת שעזבה כי "היינו צעירים ותוססים והיה לנו רצון לעצמאות", מוסיפה ששורשיה נטועים בקיבוץ. "הקיבוץ העניק חינוך וערכים שיש להם משקל רב בהתנהגות המוסרית שלי היום. זכיתי רק לטוב מהמפעל הקיבוצי. אני לא רוצה להתנשא, אבל סולם הערכים של הקיבוץ שונה, יותר סובלני מבעיר, שם שולט המושג 'אני ואפסי עוד'".