עדכון אחרון - 12:53 05/08/07 הופעה זה כל ההבדל שבין בידור לאמנות מאת ארז שוייצר דווקא המעטפת הסטנדרטית של גרסאות הכיסוי היא שהדגישה את הליבה הרותחת, את שירתו החד-פעמית, חורכת הנשמה, של פליסיאנו; הערב הוא מופיע שוב חוסה פלסיאנו בתל אביב. גיטריסט וירטואוז תצלום: דניאל צ'צ'יק מעבר לעונג הרב שהסבה, הופעתם של חוסה פליסיאנו וחבריו במוצאי שבת בתל אביב היתה שיעור מאלף באמנות הביצוע. אחרי הכל - זו אולי מחשבת הבל, אבל קשה היה להימנע ממנה לאורך הערב. הרכבים דומים אפשר למצוא לילה-לילה במאות ואלפי בתי מלון, אולמות קזינו ואוניות שעשועים ברחבי העולם. הדמיון ברור: רפרטואר ובו גרסאות כיסוי לפסגות הגבוהות והמצליחות ביותר של הפופ לצד כמה רגעים של רומנטיקה לטינית; הרכב מקצועי לעילא הכולל שני קלידנים ושני מקישנים, לבושי שחורים כולם; דברי קישור מבדרים ואפילו כמה חיקויים. האם אפשר לזקוף את כל אלה לחובתם של פליסיאנו וחבריו? מובן שלא. ההיפך הוא הנכון. דווקא המעטפת הסטנדרטית היא שהדגישה את הליבה הרותחת, את שירתו החד-פעמית, חורכת הנשמה, של פליסיאנו. על הבמה של מועדון זאפה בתל אביב, בהופעתו הראשונה מתוך ארבע בישראל (הערב, ראשון, יופיע במועדון עוד פעמיים, ב-20:00 ו-22:00), גילם הזמר בדמותו את כל ההבדל שבין בידור לאמנות, בין סנטימנטליות לאינטימיות, בין העתקה לפרשנות ובין קטילת אמנותם של אחרים להחייאתה. הביצוע המרתק ל"בילי ג'ין" של מייקל ג'קסון, למשל. פליסיאנו בדרך כלל לא מטשטש את המקור, אבל הפעם הוא בחר למתוח את ההפתעה שבבחירת השיר על ידי הקדמה אינסטרומנטלית ארוכה, שהיתה גם הזדמנות לבטא את כוחו כגיטריסט וירטואוז. אחר כך, כשהחל לשיר, הוא טען את שירו של ג'קסון בכל כך הרבה אכזבת אוהבים וזעם, שנדמה היה שהוא חושף בו גרעין פרנואידי: עוד רגע וייצא לרחוב ואקדח בידו, בדיוק כמו ב"היי ג'ו" של ג'ימי הנדריקס. ההשוואה אינה מקרית. הנדריקס ופליסיאנו היו לא רק אמני ביצוע גדולים, אלא גם בני הדור ששינה את פני המוסיקה תוך שימוש מהפכני ביצירות של אחרים, עוד לפני שהכתיבה המקורית היתה לעיקר באמנות הרוק (כאלה היו, בתחילה, אפילו הביטלס והסטונז). על כן, גם אם דחף מהפכני כבר לא ניכר בהופעתו בתל אביב, פליסיאנו 2007 נשאר מחויב לחלוטין לאמנותו. כשהוא שר, הוא ביקש לא רק לרצות את קהל מעריציו הוותיק, אלא גם להמשיך ולחשוף פנים חדשות, תשוקה חדשה, בשירים ישנים. על כן, ככל שהתקדמה ההופעה, התברר שיש משהו מענג במיוחד דווקא באותן שניות שבין שיר לשיר, בדריכות הגוברת לקראת השיר הבא: מה הוא יהיה ואילו פנים ילבש? כיצד יפתיע פליסיאנו הפעם? אמנם לא כל הביצועים בהופעה היו גמישים ביחס למקור כמו "בילי ג'ין", אבל ברובם פעמה אותה רוח של אנושיות, הומור והעמקה. החל ב"Gone s't no Sunshine When She'Ain" הסוחף בפתיחה, דרך "Knocking On Heavens Door" בביצוע חשמלי שכמו דילג על בוב דילן והתייחס ישר ל"גאנז אנד רוזס", וכלה ב"במבולאו", שהיה בפיו של פליסיאנו לשיר נשמה אדיר ¬ ההנאה היתה שלמה. ובכל זאת, אם משהו פגם בהופעה, הרי זו התחושה שכופים על פליסיאנו להזדרז לקראת סופה. נכון שהיתה צפויה לו הופעה נוספת באותו ערב, אבל לא בטוח ש 70 דקות הן תמורה הוגנת לכסף ששילם הקהל הרב. מעבר לכך, התחושה שפליסיאנו ממהר פגמה באופן מהותי בפוטנציאל הצמרמורת שב"Light My Fire", אשר חתם את ההופעה טרם ההדרן הקצר, ואולי גם, שלא באשמתו, באמינות ששידר האמן לאורך הערב כולו. חוסה פליסיאנו. מועדון זאפה, תל אביב. 4.8 לביקורות הופעות נוספות