הופעת האיחוד של "הבמה החשמלית" לא יכלה כמובן לשחזר את ניצוצות העבר, ואף על פי כן, זאת היתה הופעה טובה, מהנה מאוד ולעתים אפילו מרגשת
"הבמה החשמלית" (מימין: שלמה מזרחי, דובי אלדמע ושלום בן יקר). הערב נכנס להילוך גבוה כשהתחילו הקאוורים להנדריקס
תצלומים: אייל ורשבסקי / באובאו
"הצוללת הצהובה" היתה מפוצצת ביום רביעי בלילה. אנשים נשארו בחוץ בלי כרטיסים. בתוך המועדון הסתובבו יותר טיפוסים ירושלמים מאשר במערכון של יוסי בנאי, וחלקם - אם מותר לנחש לפי השיער הארוך והמאפיר - פקדו את קפה "בכחוס" בסוף שנות ה-60, כששלמה מזרחי וחבריו ל"במה החשמלית" התיזו ניצוצות מהמגבר והביאו לירושלים את הבשורה על פי הנדריקס. הופעת האיחוד של "הבמה", שתועדה לצורך סרט דוקומנטרי על הלהקה שישודר בקרוב בערוץ 1, לא יכלה כמובן לשחזר את ניצוצות העבר האלה. אז, זה היה הדבר האמיתי, ועכשיו זהו רק זיכרון. ואף על פי כן, זאת היתה הופעה טובה, מהנה מאוד ולעתים אפילו מרגשת.
"הבמה החשמלית" היתה במידה רבה להקת קאוורים, רק שהרפרטואר שלה היה כה חדשני לתקופה, שהיא בעצמה היתה חדשנית. ואכן, עם כל הכבוד לשירים המקוריים שפתחו את ההופעה, הערב נכנס להילוך גבוה כשהתחילו הקאוורים להנדריקס,
אורח הכבוד היה ברי סחרוף (בתמונה), שאמר לקהל כי "בכל פעם שאני מנגן עם שלמה, הלב שלי דופק במהירות שמסוכנת לבריאות. הוא האליל שלי, כן?"
ובמיוחד ב-"All Along the Watchtower". הביצוע של הנדריקס הוא אחד הקאוורים הגדולים בהיסטוריה של הרוק, מכיוון שהוא משנה בצורה רדיקלית את השיר המקורי של בוב דילן. הגרסה של "הבמה החשמלית", לעומת זאת, היתה ביצוע מושלם בהקשר של ראשית הרוק הישראלי דווקא משום שחיקתה בנאמנות (עד כמה שאפשר) את הגרסה של הנדריקס. כמעט 40 שנה מאוחר יותר, חברי "הבמה" ניגנו את השיר הגדול בהתלהבות ובתנופה מרשימה.
לא רק הקאוורים צלחו. כמה מהשירים המקוריים עוררו עניין, אף על פי שצייתו לנוסחאות של רוקנרול בסיסי ביותר. בעיקר ריגשו השירים שחשפו את הנאיוויות הנוגעת ללב של מזרחי (למשל, השיר "אני רוצה להיות צליל מהגיטרה שלי", שם שאומר הכל, או השיר שמזרחי כינה "בלוז הגיטרה וירושלים", ובו השורה "אז הביאו לי גיטרה ומאז אני מאוהב ולא מוצא את עצמי"). לרגע אחד עלו מחשבות על הקריירה המוחמצת של מזרחי, ואם זה הוא שאשם בכך או הקהל הישראלי, אבל מהר מאוד הן סולקו: גם כי הן הפריעו ליהנות מהמוסיקה, וגם כי "הבמה החשמלית" נראתה ונשמעה כמו להקה - ולא כמו גיטריסט וירטואוז עם נגני הליווי שלו. אלי טובול תופף ביד יציבה ובוטחת, שלום בן יקר תיפעל את הבס בצניעות (וגם שר, בצניעות רבה עוד יותר, שני שירים) והזמר דובי אלדמע שר היטב, אם כי הנוכחות הווקאלית שלו לא הרשימה.
אורח הכבוד של ההופעה היה ברי סחרוף, שאמר לקהל כי "בכל פעם שאני מנגן עם שלמה, הלב שלי דופק במהירות שמסוכנת לבריאות. הוא האליל שלי, כן?" סחרוף ו"הבמה" שרו את "אחינועם" הנפלא של "הצ'רצ'ילים", ובכך הרחיבו את מעגל ההתייחסות של ההופעה אל כל להקות הקצב, ואחר כך ניגנו מצוין את "Don't Let Me Be Misunderstood" של ה"אנימלס". לא נפקד כמובן מקומו של "כמה יוסי", ובו שורת ההצדעה המפורסמת: "ולשלמה יש גיטרה בצבע לבן".
מאוחר יותר הגיע גם תורן של הנגינה עם השיניים ומאחורי הראש. אפשר היה אולי לוותר על המאניירות המיותרות האלה, אבל אז היו מופרים כללי הטקס. המרכיב הטקסי הוא חלק בלתי נפרד מהופעות נוסטלגיות, וההופעה של "הבמה החשמלית" היתה נוסטלגיה במיטבה.
