עדכון אחרון - 11:07 15/07/07 וייטס וויסוצקי במועדון פאנק בשטעטל מאת בן שלו טקסטים רעילים ושימוש אירוני בנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית הם עיקר כוחם של "הבילויים", אבל ההופעה בשיום שישי במזרע הבהירה שיש להם גם ראש מוסיקלי יצירתי ופרוע "הבילויים" בקיבוץ מזרע. מצפצפים על כללי הסרקזם המנומס תצלום: איציק בן מלכי והיה וממשלת ימין עתידית תחליט לאסור על פעילותה החתרנית של להקת "הבילויים"; והיה וסוכני המשטר יוצבו במועדוני תל אביב, ירושלים וחיפה כדי למנוע את השמעתם של טקסטים כמו "נכון, ילד, נכון, שהחזקתי אותה מאחור / זה היה לצורכי ביטחון שעברנו עליה בתור" - או אז מקומות נידחים ונסתרים מהעין כמו הפאב של קיבוץ מזרע, שבו ניגנה הלהקה ביום שישי בלילה, יהיו האתרים היחידים שבהם ימי ויסלר, נועם ענבר וחבריהם יוכלו להמשיך להופיע. הפאב של מזרע הוא לא מועדון הופעות מסודר. אחת לכמה חודשים פונים מפעיליו לאמן שהם אוהבים, מתנצלים לפניו על התנאים הבעייתיים במקום ומזמינים אותו להופיע. לא ברור אם כש"הבילויים" נעתרו להזמנה הם תיארו לעצמם שמערכת התופים תאיים להתמוטט במשך כל ההופעה, או שהקלרינט-בס של יוני סילבר לא יישמע כלל, אבל התנאים הקשים לא מנעו מהם להעלות הופעה טובה ומלהיבה, מול קהל קטן אך אוהד מאוד, שרובו צעירים מיישובי הסביבה אך היו בו גם כמה אנשים שעשו דרך ארוכה כדי לראות את "הבילויים" ("תעלו! באתי מפאקינג ירושלים כדי לראות אתכם!" צעקה בחורה אחת, שלא הפסיקה להשתולל כל ההופעה, לפני שהלהקה חזרה להדרן). "הבילויים" היא להקה ורבלית מאוד, ו"באב אל ואד 38 א'", הסינגל הראשון מתוך האלבום שתוציא בקרוב, חיזק את הרושם שטקסטים רעילים ושימוש אירוני בנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית הם עיקר כוחה של הלהקה, יותר מאשר המוסיקה עצמה. אבל ההופעה במזרע הבהירה של"בילויים" יש גם ראש מוסיקלי יצירתי ופרוע. הפאב הקיבוצי השרה באופן אוטומטי אווירה לא מחייבת של ג'מג'ום, ובאמת היה משהו נינוח ומשוחרר בנגינה של הלהקה, אבל יחד עם זאת המוסיקה היתה מלאה בתפניות חדות ומפתיעות והקרינה תחושה של רעננות ודחיפות. לפעמים זה נשמע כמו פגישה בין טום וייטס לוולדימיר ויסוצקי במועדון פאנק בשטעטל. בתחילת ההופעה היה קצת מוזר לראות חלק מהקהל מקפץ בהתלהבות, בחיוך מאושר על הפנים, לשמע שירים שמתארים את ההוויה הישראלית כקרקס בלהות מפלצתי. אבל הדיסוננס הזה נעלם בהדרגה. "הבילויים" היא להקה בוטה מאוד, שמצפצפת על כללי הסרקזם המנומס. הבוטות הזאת יכולה להרתיע, אבל יש בה גם משהו משחרר. הקהל המקפץ זרח מאושר לא מפני שהוא לא הקשיב לטקסטים, אלא להיפך - משום שהוא הבין אותם היטב והגיב ליסוד האנרכיסטי שלהם. ברגע השיא של ההופעה ענבר וויסלר שרו את "משהו כמו תה" והקהל צרח יחד אתם את שורת המפתח: "רצון הרוב הוא שהמיעוט יכין לנו תה". חנוך לוין לא היה מנסח את זה יותר טוב. "הבילויים". הפאב של קיבוץ מזרע, 13.7 לביקורות הופעות נוספות