עדכון אחרון - 17:16 15/07/07 מין דיקסילנד לטיני מאת ארז שוייצר הופעתה של תרזה סלגיירו בפסטיבל "מוסיקה מהעולם" בתל אביב הצטיינה באלגנטיות, דיוק ומתינות, והיא הוכיחה שוב כי חוננה בקול נדיר ובפתיחות רגשית ההולמת אותו תרזה סלגיירו. הקפידה להעניק משקל שווה לנגניה ולפן האינסטרומנטלי ביצירות שליקטה וחידשה תצלום: דניאל צ'צ'יק ביטול הופעתה המתוכננת של הזמרת הצרפתייה-המרוקאית סאפו בפסטיבל "מוסיקה מהעולם", ככל הנראה בשל מכירה דלה של כרטיסים, הקהה מעט את חודו של המשולש הנשי שהיה אמור להוביל את האירוע; שאר צלעותיו היו דניאלה מרקורי מברזיל ותרזה סלגיירו הפורטוגלית. הביטול אינו מצער בלבד, אלא אף מעורר הרמת גבה. סאפו, בעלת המוניטין המצוינים והכריזמה הבימתית המוכרת כבר בישראל, היתה אמורה לבצע בפסטיבל את "אל אתלאל", מהיצירות החשובות והיפות ביותר של אום כלתום. האם הקשב של הציבור המקומי, יהודי וערבי כאחד, מוגבל ל"אינתא עומרי" המפורסם יותר, או שהדרישה שלו מפסטיבל ברוח זו היא להרחיק ככל האפשר ולהינשא על גלים של בידור אקזוטי בלבד? בידור כזה, ברמה גבוהה מאוד ובאנרגיית ביצוע סוחפת, אכן הביאה לישראל מרקורי, בעוד שסלגיירו הפורטוגלית הציגה לקהל המקומי פן אחר של המוסיקה הדרום-אמריקאית. הופעתה בתל אביב הצטיינה באלגנטיות, דיוק ומתינות, שעמדו לא רק בניגוד לספונטניות של מרקורי, אלא גם לתעוזה, לפאתוס ולחושניות שהיתה אמורה להציג כאן סאפו. גם אם היתה זו הופעה יפה מאוד, תכונות אלה עדיין חסרו על הבמה. סלגיירו מוכרת בעיקר כסולנית בעלת הקול היפהפה של להקת "מדרדיאוס", מחדשת הפאדו מליסבון, אולם לפסטיבל הנוכחי באה עם ההרכב שיצר עמה את האלבום "Voce E Eu", המוקדש למוסיקה הברזילאית של עידן הבוסה נובה. אם האלבום הצטיין בצליל נקי ומתוחכם, אך מרוסן ואנליטי מעט, על הבמה גילו שמונת מלוויה חדוות נגינה ומגע חם יותר בכליהם, כראוי לחומר שביצעו. כאשר מוסיפים על כך את נוכחותה הנדיבה והצנועה של סלגיירו עצמה, מקבלים גרסה משופרת של האלבום, קרובה יותר אל הלב. גם אם ההרכב נצמד באופן הדוק מאוד לעיבודים המוקלטים, היה תענוג לשמוע מוסיקאים טובים כל כך מעניקים פרשנות משלהם לשיריהם של טום ז'בים, אראיי בארושו, אנטוניו קרלוס ז'ובים, פישגינייה ושאר מחדשיה של המוסיקה הברזילאית במאה ה-20. בהנהגתו של הפסנתרן והמעבד ז'ואאו קריסטאו הם הדגישו את הפן הג'זי של הבוסה נובה, וגם ללא אלתור רב הצליחו לרקום מארג קולות צלול, צבעוני ורב פנים, שבתוכו עלתה והתבלטה שוב ושוב הנגינה הרגישה והמורכבת של הנשפן ניילור פרובטה. פרובטה העניק לערב כולו מגע של ג'ז מסורתי, מין דיקסילנד לטיני, שעמד בניגוד לצליל העז של סטן גץ בעבודות הבוסה נובה שלו, למשל, והיה אחראי במידה רבה ליפי התזמור. קריסטאו הוביל את ההרכב בנגינה נהדרת, אבל ההחלטה שלו לנגן בפסנתר חשמלי דווקא פגמה מעט בצליל האקוסטי היפה של הלהקה, מה גם שבעיות הגברה הניבו לא מעט הפרעות מצד כלי זה. סלגיירו עצמה, והדבר ייאמר לזכותה, לא ראתה בכל אלה רקע בלבד. אף על פי שקולה הוביל את המופע, היא הקפידה להעניק משקל שווה לנגניה ולפן האינסטרומנטלי ביצירות שליקטה וחידשה. זו היתה החלטה נבונה, אצילית אפילו, ולא מפני שחלה איזו ירידה באיכות השירה שלה. להיפך, סלגיירו הוכיחה שוב כי חוננה בקול נדיר ובפתיחות רגשית ההולמת אותו. אלא שבהחלטה לסגת מעט לאחור היא פינתה את חזית הבמה לגיבורים האמיתיים של הערב, לשירים הנהדרים שכתבו במאה שעברה כמה מהמבריקים שבמלחיני היבשת האמריקאית. ואכן, ברגעים רבים לאורך הקונצרט הם נחשפו ברוב תפארתם. הצלילות והאיפוק הלא אישי שנקטו סלגיירו ולהקתה העלו את יופיים על נס. תרזה סלגיירו בפסטיבל "מוסיקה מהעולם 2007". המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, 13.7 לביקורות הופעות נוספות