במיומנות רבה מקל הספר "דני וקרמבו" של אוריה שביט על הקשיים הטכניים של הילדים הלומדים לקרוא
דני וקרמבו אוריה שביט. איורים: עינת פלד. סדרת "קריאת כיף", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 83 עמ', 52 שקלים
את אוריה שביט פגשתי לראשונה לפני אי אלו שנים, כשהיה נער צעיר, קצת יותר מבוגר מדני, גיבור ספרו החדש; פגשתי אז גם את כלב המשפחה האהוב, סקוט, שאין ספק שסייע לשביט, אשר בגר
בינתיים, לתאר באופן משכנע את בן דמותו הספרותי, הכלב קרמבו.
סיפורם של "דני וקרמבו" מיועד בראש ובראשונה לילדים שעושים צעדים ראשונים בקריאה עצמאית, בני 7 עד 9, ומתקשים עדיין ביצירת רצף של קריאה. במיומנות רבה מקל הספר על הקשיים הטכניים של הילדים הקוראים: הגרפיקה של אבנר גלילי מסייעת ומכוונת, והאיורים של עינת פלד מנהירים. גם גודל האות נוח והמשפטים בהירים וקצרים.
הסיפור, לעומת זאת, מסופר לסירוגין על ידי שני מספרים, הילד והכלב, וגם תוכנו הרגשי עמוס (שתי התאהבויות ראשונות יש בו, שונות בתכלית זו מזו), אך דווקא איכויות אלה, שהיו יכולות להקשות על הקוראים הצעירים, מובילות להתמסרות מוחלטת לקריאה.
הספר מנצל את יתרונות ה"קריאה בעיניים", ומציג לקוראיו שני טקסטים "שותקים": האחד
הוא יומן של ילד בן תשע, דני, המדווח על קורותיו בחופש הגדול במושב שבו הוא גר; השני הוא רשמיו הכלביים עד מאוד של קרמבו, כלבו של דני. את שני הקולות הללו אנחנו קוראים, כאמור, לסירוגין. הדיווחים המקבילים של דני וקרמבו עוסקים לכאורה באותם אירועים ממש: בואה של משפחה עירונית (משפחת לביא) לביקור במושב בימי החופש הגדול.
מכאן והלאה נפרשים לפנינו, בהומור עדין וברגישות ספרותית, שני סיפורים שונים, שמקרינים זה על זה, ונשזרים זה בזה ככל שהעלילה מתקדמת. למעשה אלה שני סיפורי אהבה בעלי קצב שונה מאוד: דני וקרמבו, כל אחד בדרכו, מתאהבים בשתי העירוניות שהגיעו לחופשת הקיץ למושב; דני מתאהב בלי כוונה, לאט לאט, ביעל, ילדה מלאת עזוז ויוזמה שסוחפת אותו להרפתקאות עסקיות משעשעות. וקרמבו מתאהב מיד בהדסון, הכלבה העירונית של יעל, ובניגוד לדני הוא יודע זאת מהרגע הראשון.
ההתאהבות הגרנדיוזית והרעשנית של קרמבו היא שמולידה את הפגישה של יעל ודני. כך מתאר דני את הפגישה הראשונה הזאת: "קרמבו שירבב את הראש שלו קדימה, הרכין אותו קרוב לאדמה, משך באף והתקדם לשם. זה בטח בגלל הדסון, הכלבה של משפחת לביא. לא היה לי חשק להילחם אז הלכתי אחריו (...) יעל קמה מהנדנדה. היא היתה קצת יותר גבוהה ממני, עם עיניים חומות גדולות כמו שקדים ושיער בהיר גולש (...) קרמבו יילל וניסה להשתחרר מן הרצועה. 'נראה לי שהכלב שלך מאוהב', חייכה יעל. 'נראה לי שגם הכלבה שלך', אמרתי לה. 'לא כדאי שהם יתקרבו', יעל אמרה. 'הוא יכול להכניס אותה להיריון'" (עמ' 12).
והנה כך, לעומת זאת, מתאר קרמבו את פגישתו הראשונה עם הדסון, בפרק הבא: "אני רוצה להתקרב אל הדסון. אני רוצה לגעת בה. אני רוצה שהיא תיגע בי. הריח שלה והריח שלי חייבים להתערבב. אני אשב פה ואיילל עד שדני יבין את זה (...) לפחות הספקתי לדבר קצת עם הדסון, לפני שדני גרר אותי אחורה" (עמ' 18).
שתי ההתיידדויות הרומנטיות מתפתחות במקביל; האחת, האנושית, בזהירות של התאהבות ראשונה, והשנייה, הכלבית, למרות האיסורים וההגבלות, מסתיימת בהרחבה צפויה של המשפחה.
מי שמכיר את ספרו הראשון של אוריה שביט, "משחק הזיכרון" (כתר, 2002), המיועד לילדים גדולים קצת יותר, יכול היה לחשוד שהסוף של "דני וקרמבו" לא יהיה מתוק מדי; כמו בספרו הקודם, השאיר שביט גם כאן קצוות פתוחים, מתוקים-כואבים. הספר מסתיים, ממש כפי שהתחיל, בהכתבה מלמעלה, מהסוג שילדים מכירים יפה: כשם שהוריה של יעל קבעו שהמשפחה תגיע למושב לימי החופש, הם קובעים מתי יסתיים הביקור. ועם חזרתה של משפחת לביא העירה, נותרים הדוברים המאוהבים עם תסכוליהם, זיכרונותיהם, חששותיהם ותקוותיהם.
"יעל עזבה", כותב דני. "אני אתגעגע אליה. היא בטח תשכח אותי ברגע שתגיע לתל אביב. אולי היא לא תתקשר אלי אפילו כשהדסון תמליט (...) אבל בעצם, אם יעל תשכח להתקשר אלי, אני אוכל להתקשר אליה. מה יש לי להתבייש? (...) יעל ואני עוד ניפגש, אני בטוח!" (עמ' 81).
וקרמבו, בעל המלה האחרונה בספר, אומר: "אם היא חזרה למקום עם הריח של החתולים ושל העוף הצלוי שהיא סיפרה עליו, איך אני אמצא אותה? אני לא יודע. אף פעם לא הייתי שם, והיא אמרה שהמקום הזה רחוק מאוד. אבל אם לא תהיה ברירה, אני אמצא אותה. אני אקפוץ מעל הגדר ואצא למסע. ואני אלך ואלך ואלך, עד שאמצא אותה. בינתיים אני אשכב כאן קצת בחצר ואחכה" (עמ' 83).
