"ליה-דזה" אחד משלושת הספרים החשובים של תורת הדאו הסינית, אזל מזמן מן השוק ואינו נדפס מחדש
ליה-דזה ליה יו-קו. תירגם מסינית: דן דאור. כתר, 1982
נזכרתי בספר הזה תוך כדי קריאה בתרגום המחודש ל"ספר הדאו" (חרגול, 2007); "ליה-דזה" הוא אחד משלושת הספרים החשובים של תורת
הדאו הסינית, יחד עם ה"דאו דה ג'ינג" ("ספר הדרך והסגולה", הכלול בתרגום המחודש הנ"ל) ואמרותיו של ג'ואנג-דזה, שמבחר מהן בתרגום לעברית נמצא על מדף הספרים העברי בתרגומו של יואל הופמן, בספר "קולות האדמה". מן השלושה, בלי כל סיבה נראית לעין, זולת שיקולים עלומים של המו"ל, דווקא ה"ליה-דזה" (הטקסט נכתב כנראה במאה השלישית, אם כי יש הסבורים שהוא קדום בהרבה), שתורגם לעברית לפני רבע מאה, אזל מזמן מן השוק ואינו נדפס מחדש.
"בדרכו לווי ישב ליה-דזה לאכול בצד הדרך וראה גולגולת בת מאה שנים. הוא לקח גבעול, הצביע על הגולגולת, פנה אל תלמידו בו-פנג ואמר: 'רק אני וזה יודעים ששום דבר לא נולד מעולם ושום דבר לא מת מעולם; האם זו סיבה לצער? האם זו סיבה לשמחה?" מעניין להשוות את הסיפור הקצר הזה לסיפור הנודע במסכת אבות, פרק ב'. רבי הלל "ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים. אמר לה: על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון". ומפרש ברטנורא: "רשע היית ומלסטם את הבריות ומציפן (מטביען) בנהר, ובאותה מידה מדדו לך"; אך גם את מי שהטביע אותך יטביעו (מפני ש"לקח את החוק לידיים").
ההבדל בין הסיפורים גלוי לעין. המשנה רואה "צדק אלוהי" שבמסגרתו דג רשע גדול אוכל דג רשע קטן, בעוד "אנחנו", הקוראים, מתבקשים להימנע מרוע, להיות דגים טובים, ולהינצל מגורלה של הגולגולת הטבועה. הסיפור הסיני, כנגד זה, אינו עסוק בניחושים מוסריים, ואינו נחפז לגזור מסקנות על אודות "סדר" מוסרי הפועל בעולם מתוך עובדת המוות. אדרבא, ייתכן שהגולגולת היא "סיבה לשמחה". שהרי, כדברי חכם אחר, יפאני דווקא (יושידה קנקו, בן המאה ה-14), "הדבר היקר ביותר בחיים הוא חוסר הוודאות שבהם". חוסר הוודאות בדבר משמעותו של מצב המוות הוא תמצית החיים, והוא המעניק להם את משמעותם מדי יום ומדי דקה. ודאי שאין כאן יומרה לידיעה בדבר מהותו של המוות, הנגזרת מקיום חוקי האל בחיי העולם הזה או מהפרתם.
באופן דומה, מעניין להשוות בין "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" של ספר בראשית, עם פסוק דומה אצל החכם הסיני: "ריבוא הדברים, כולם באים מהנבגים ושבים אל הנבגים". בבראשית התיאור של ההשתנות מעפר אל עפר בא בסיפא של הפסוק המקלל את האדם "בזיעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה". השיבה אל העפר היא שיאו של קיום מיוזע ודחוק, ומכאן גם הדימוי של העפר. אצל הסיני, השיבה אל "הנבגים" אינה בבחינת עונש ואין שום דבר זולתה; כך פשוט עובד הכל. ממילא, הבנת העיקרון הזה היא מקור לשמחה. האדם אינו בא מהעפר הדומם וחוזר אליו, אלא אל צורת חיים שונה, בסיסית, וממנה: נבג הוא "תא בצמחים מחוסרי פרחים הניתק מן הצמח והעשוי לנבוט ולהתפתח לצמח חדש" (מילון אבן שושן); הרי לכם תורת התמורות הדאואיסטית בהגדרה מילונית אחת.
יפה בעיני במיוחד המחווה הזעירה של ליה-דזה בסיפור הגולגולת: הוא תולש גבעול, ובעזרתו מצביע על הגולגולת ובכך, באופן אגבי, מראה את מה שהוא טוען: הגבעול הזה, שהיה עד לפני רגע "חי", נתלש. האם הוא כבר "מת"? ליה-דזה משווה בין הגולגולת והגבעול: שניהם נתלשו ממקור חיותם. דומה שהוא רומז, שאין הבדל גדול ביניהם. שניהם מצאו גורל "טבעי". הגולגולת הפכה למושא להתבוננות, והגבעול לאביזר של הרצאה. מובן שקל לנו, כבני תרבות המערב וכיהודים, להזדהות יותר עם דבריו של הלל הזקן. מסיבה זו בדיוק הספר הזה נחוץ כל כך בעברית.
