יש ב"אדום עתיק", הרומן החדש של גבריאלה אביגור-רותם, פער אדיר בין הפרקים ההיסטוריים לפרקים העוסקים בהווה: הראשונים רעננים וחדים, האחרונים שרויים בהוויה ישראלית פטפטנית ועייפה. ומתחשק לשאול: למען הישראלים האלה נאבקתם, שרה אהרנסון ויוסף חיים ברנר?
אדום עתיק גבריאלה אביגור-רותם. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 568 עמ', 94 שקלים
הנה השורה התחתונה: ספרה השלישי של גבריאלה אביגור-רותם, כקודמיו, הוא מאורע ספרותי משמעותי וגם משמח, לאוהבי עברית מיטיבי-קרוא. אבל השורה הראשונה מסובכת מעט יותר.
אביגור-רותם כתבה ספר
פרידה משושנה בוגן
תצלום מתוך הספר, באדיבות מכון לבון
שאפתני, רחב ולא אחיד ברמתו. "אדום עתיק" שוזר עלילה ישראלית עכשווית עם עשרה פרקים היסטוריים מחייהן של דמויות ידועות ביישוב העברי. יש בו הרבה היסטוריה והרבה גיאוגרפיה, הרבה לשון והרבה "מולדת". קלמרה של המחברת, אם יותר לי למתוח קצת את הדימוי, היה גדוש עטים במהלך כתיבת הספר הזה, אבל נטול סרגל ומספריים. הספר עתיר קולות וחומרי גלם, וסובל, כמו אחד מגיבוריו, מקשיים בתחום האדריכלות.
בארי הוא ארכיטקט חיפאי יליד כפר גלעדי, שסבו עלה ארצה על ה"רוסלאן" בשנת 1919. רעננה, מעצבת בגדים שעברה מרמת גן למצפה בגליל, נולדה לאב שהיה על ה"אלטלנה". חרף פערי גיל והשקפה, בארי ורעננה שייכים שניהם לדור ביניים ישראלי בעל זיכרון היסטורי מסוים, הנתון בין הורים עתירי-ציונות לילדים נטולי-עבר. סיפור אהבתם שלא המריאה, שבעצמו לא ממריא, שרוי בהוויה ישראלית פטפטנית, פרטנית ומופרטת, שקועה בעצמה עד חורמה, במחצית השנייה של שנות התשעים.
יש בספר גם עשרה פרקים היסטוריים, המתרחשים בין שנת 1913 לשנת 1921, ובהם ניכרת אביגור-רותם במלוא תעוזתה הלשונית והדרמטורגית, במלוא חריצותה המחקרית וחירותה היוצרת. כל פרק כזה הוא הצטלבות חשובה של מאורעות ושל נפשות. בראשון שבהם נקלעות רחל בלובשטיין ושרה אהרנסון בנות ה-23 לפגישה אקראית, ואולי רק חצי פגישה, לעת זריחה על שפת הכנרת. הן אלמוניות זו לזו: רחל רואה לפניה "בועזית" מזכרון יעקב, ושרה רואה פועלת עברייה-רוסייה המסתופפת בחיק א"ד גורדון על ערש ההתיישבות העובדת. אביגור-רותם כתבה להן שיחת נשים קצרה ונסערת שהיא גם שיח מהיר וחד בין העלייה הראשונה לעלייה השנייה. אפשר לחלוק על פרט זה או אחר, על קו רישום זה או אחר, אבל אלה בטלים בשישים. המעשה הספרותי-היסטורי רענן וחד.
פרק מצוין אחר מתרחש באלכסנדריה במאי 1917 ומפגיש גולים ארצישראלים בולטים, ובהם דבורה בארון ואירה יאן, עם אנשי ניל"י במסעם האחרון, שרה אהרנסון ויוסף לישנסקי. נרקמת בו שיחת טרקלין עמוקה וטעונה, על ענייני נצח, שעה ורגע: המתח בין גבר לאשה, בעיית האימהות, טיבה של אמנות, גורל הציונות בין עותמאנים לאנגלים. ברקע, בעדינות, תופחת אט תעלומת מותו של אבשלום פיינברג. הפרק הקצר הזה הוא, בעיני, וירטואוזי: אביגור-רותם היא אחת מכותבי העברית הספורים בני דורנו שיודעים לכתוב רומן של רעיונות, והלוואי שעוד תכתוב.
האם בכוונת-מכוון נראות הווינייטות ההיסטוריות, שכל אחת מהן נחתמת בצילום שחור-לבן, צבעוניות יותר מן העלילה הישראלית העדכנית? יש ב"אדום עתיק" פער אדיר, קטגורי, בין ההיסטוריה של אז להיסטוריה של עכשיו. הסיפור בן זמננו נע בין רצח רבין לראשית אינתיפאדת אל-אקצה, כלומר בין נובמבר 1995 לספטמבר 2000, אבל כמעט כל הדמויות שקועות עד צוואר בענייניהן, נפעלות ומתוזזות על ידי ההיסטוריה, לא משפיעות עליה ולא מבקשות לשנות את פניה.
יוצאת מכלל זה רוחמה, אמה של רעננה, שפעילותה בארגון "ארבע אמהות" ומחויבותה ליציאת צה"ל מלבנון מעוררות בעיקר לעג או עוינות בקרב הסובבים אותה; הם, האחרים, אף לא טורחים להשתתף בפועל בהיסטוריה הישראלית המתהווה. נטולי אידיאליזם אהרנסוני, חפים מלהט ברנרי, אבל גם חסרי פרגמטיות וסולידריות אזרחית מן הזן המצוי בינינו היום, הם מיטלטלים ממאורע למאורע, חיים מפי הרדיו ושבויים בידי הסלולרי. המציאות שלהם אינה פרי מעשיהם או חזונם, אלא היא כוח עליון, פתאומית לעד כאהובה אלתרמנית, מאיימת כסופת רעמים.
אמנם, גם הפרקים ההיסטוריים שרויים בצלו של מוות ידוע מראש: ידוע בוודאי לקוראים, אך מצוי כנבואת-לב אצל חלק מן הדמויות. אבל ברנר, האהרנסונים ודבורה דרכלר עומדים ונלחמים את מלחמת עיצוב המציאות, בכלי-עבודה, בעט ובנשק. הישראלים של שנות ההתשעים, לעומתם, דומים לאקליפטוסים שהגיבורה רואה לצד הדרך, "כאילו די, נגמר להם הכוח, הביאו אותם מאוסטרליה לייבש את הביצות, נגמרו הביצות (...) אם לא היו להם שורשים, הם כבר היו חוזרים לאוסטרליה". רעננה ובני דורה נמצאים כאן בשל שורשיהם. אולי זה לא מעט. אבל כוח היוצר שלהם, כוח המדמה שלהם, מבייש את אמהותיהם ואבותיהם שמעבר לדף בפרקים ההיסטוריים. עייפים וסרקסטיים, הם נמעניה הסבילים של "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה".
קשה לדעת אם במכוון החלישה הסופרת את דמויותיה בנות זמננו; לא כולן, אגב, חלשות באותה מידה. יש בספר שושלת חזקה של נשים ישראליות, מסבתא צופיה דרך אמא רוחמה אל הבת-נכדה רעננה, ולצדן הסתעפויות נשיות אחרות של עץ משפחתי נבון ודברן, ספוג חוכמת חיים עם ניחוח יידיש. עיצוב לשונן של הנשים הללו מופתי: לא עברית אחת, כי אם עבריות רבות משתרגות תחת ידיה של סופרת עם שמיעה אבסולוטית וזיכרון בלתי מצוי.
ואם קמה אחת הדמויות הצעירות ופוסקת שבימינו מתרחשים חילופי הדורות "כל חמש שנים גג", מי כאביגור-רותם תיענה לאתגר. על כן שונה העברית של תמנע בת העשרים-ומשהו מזו של רעננה בת השלושים-ומשהו, ורוחמה בת דור המדינה מדברת אחרת מאחותה זרובבלה שהיגרה לארה"ב. רק חיה'לה, הדודה שהתאבדה והותירה צרור צילומי מונטאז', שותקת, ותפקידה כציר עלילה הוא בגדר הבטחה בלי כיסוי. שארות-בשרה, לעומת זאת, מדברות גם בשבילה.
חלקיו הטובים של ממד ההווה בספר הם דרמה של נשים חזקות וגדולות משבט ישראלי-אשכנזי אחד. ממש כמו בספרה הקודם של אביגור-רותם, "חמסין וציפורים משוגעות", כל כך אינטימית הלשון של השבט הזה לדורותיו, כל כך קונקרטית ורטובה ולא-מתנצלת, שהקורא מוזמן ללקק את השפתיים בלשונו-שלו ולשאול שאלה פואטית נצחית: איך, לעזאזל, אפשר בכלל לתרגם את זה?
סבתא צופקה היא דמות שקשה לעמוד בפניה. דור ראשון ואחרון לאיכרות ישראלית שורשית, היא מדברת יידיש עם הכלבה, ערבית עם החתולה, ושפת-צופקה ממולחת ומבעבעת עם שבט צאצאיה הגדול. "עכשיו תגידי לו משהו", אומרת צופקה לנכדתה על קברו החדש של אחד הגברים; "הוא עוד טרי. הוא שומע". ובינתיים, בקצה השני של המנעד האביגור-רותמי, מדברים בחדר סמינרים תל אביבי פמיניסטי על "הסתירה המובנית במציאות של הפאם פאטאל המקורבנת". האם המחברת מקרבנת כאן את הפמיניזם הישראלי החדש או פועלת לפי תכתיביו? השאלה נותרת פתוחה.
מצבם של הגברים ב"אדום עתיק" שונה, ואת עלבונם יש לתבוע. הנוכחות הגברית חזקה ועמוקה יותר בפרקים ההיסטוריים, ושם גם מושמות בפיהם כמה שורות יפות מאוד. עם זאת, אביגור-רותם מכפיפה גם את שיחם של אנשי העלייה הראשונה והשנייה, כמעט במלואו, לעניינים שבינו לבינה. אבשלום פיינברג הדוהר על סוסתו לאורך רכס הכרמל מהגג על "נשי היום", אשר "דרור קורא להן, חופש ואמנסיפסיון". יוסף חיים ברנר ויוסף לואידור, זמן קצר לפני הירצחם, משוקעים ב"שאלת האשה" עד כדי כך, ששאלת היהודים ושאלות השעה קצת נשכחות מהם, וזה חבל.
גברי ההווה הם בעיקר קריקטורות, כמו דוד אבינועם הקצין במיל'. בקריאת הרומן קשה להתחמק מן התחושה שכל הטובים כבר מתים, ובהם אביה של רעננה וסבא "עתניאל המופלא", שפלאיו נותרים סמויים. בארי, הגיבור החי, הוא איש חלש, אב בעייתי וארכיטקט כרות-חזון. יש בספר צומת עצוב שבו מצטלבת דרכו, במרחב ולא בזמן, עם זו של אבשלום פיינברג הנהדר והמת. "מי יבנה כאן בית מחר?" שואל אבשלום הדוהר על פני חירבת מנצור אל עקב שבדרום הכרמל. ובכן, לא בארי. הוא יגיע לאותה חורבה כעבור 80 שנה ואפילו יתכנן בדמיונו את הבית, אבל יחמיץ את ההזדמנות, וביותר ממובן אחד.
בארי לא יכול לבנות בית מחר, וגם לא להחזיק רומן, תרתי משמע, על כתפיו. מעבר לתפקידו כאטיוד על הגבר הישראלי האפשרי (או לא) לרעננה המפוכחת, הוא מתפקד, נעבעך, כנגזרת חיווריינית של יחסיו עם בתו וגרושתו ואמו. הניסיון להעשיר את המונולוגים שלו בציטטות משיריה של אהובתו המתה, מעין משוררת קאלט ("שכבר מלמדים אותה באוניברסיטה"), תפור במלאכותיות ומעורר דאגה מסוימת לעתיד הקאנון הלירי העברי. בארי הוא אב אובססיבי לבת היפר-תל אביבית, פמיניסטית-שיק, שיחסיו עמה יכולים היו להיות תעלומה אילו נוצק עניין של ממש בשתי הדמויות הללו ואילו הוענק להן סיפור.
העלילה מרוצפת גילויי עריות, רובם בגדר חשד או דימוי. כנגדם מוצגים גם קשרי משפחה מוצקים יותר, מרווים יותר. אבל יחסי-דורות של ממש אין כאן. החוט המחבר בין הדורות הארצישראליים לדורות הישראליים נותר רופף ושמוט. כאחוזי-תזזית דוהרים הגיבורים בג'יפים משופצים ובמכוניות חדישות בין מושבות וכפרים, אנדרטות ובתי קברות. לשונם ספוגה חלקיקים של שירים עבריים יפים ורבים (רבים בהרבה, אגב, מרשימת הקרדיטים שבעמוד האחרון). אבל רק על עצמם לספר ידעו, וכמו במונטאז'ים של חיה'לה, הם מדביקים את תווי פניהם לתמונות הישנות. צר עולמם, ענקים אין בו עוד.
המחברת מפליאה לשחזר את הדינמיקה האנושית של חצר תל חי ושל בית אהרנסון, אבל נשות ההווה הפיקחיות שלה מסתפקות בהערות תיכוניסטיות על הקללה הרוסית של טרומפלדור, על המשקל העודף של שרה. אביגור-רותם יודעת להקים את הענקים מקברם, אבל על פי דמויות ההווה שלה, מתעוררת השאלה לשם מה לטרוח. העיניים הבוקעות מן העפר תרות לשווא אחר מבטו של הנין הישראלי. היד המושטת מן העבר לא פוגשת יד אחות. בסופו של דבר מצטנפת הגיבורה, מצטנף גם הספר, לחיקה של איזו אמא-אדמה גלילית, לתוך נחמה נשית שבטית, עתיקה וגם ניו-אייג'ית למהדרין. ומתחשק לשאול שאלה לא יכנאית, אלא תימטית: בשביל זה נאבקתן, שרה אהרנסון ושרה צ'יזיק? בשביל זה ירדת מן ה"רוסלאן", יוסף קלאוזנר? בשביל דור שלישי ורביעי שהם קצת ציוניים, די עבריים, אבל כל כך לא מעוניינים?
אביגור-רותם עושה כאן הרבה הנחות לדמויות שלה, אבל, למרבה השמחה, לא לקורא. גם בעמודי הסיום המצונפים מתחבאת לה בת-קול עברייה, הד קטן של טשרניחובסקי. כי הסופרת הזאת יודעת לפגוש את העבר העברי בנדיבות ובקשב ולהפיק ממנו צליל יוצר חדש. חבל רק שגיבוריה, בספר הזה, לא יודעים.
פניה עוז-זלצברגר היא היסטוריונית של הרעיונות וחוקרת ספרות והיסטוריה
