עדכון אחרון - 09:39 01/07/07 ראפר ביום רע מאת ארז שוייצר שון פול תפס כנראה יום רע במיוחד, ואם מוסיפים לזה את הסאונד הבעייתי והנגינה חסרת ההשראה, מקבלים עיסת צליל בלתי מובחנת, שנעה בין המונוטוני לצורמני ובין המעושה לתוקפני שון פול. אקסטזה מלאכותית וזיופים קלים תצלום: דודו בכר כ-20 דקות מתחילת ההופעה, אחרי חמישה שירים לפחות, ניתנה סוף סוף התשובה לשאלה הזועקת לשמים: האם שון פול יפשוט את הז'קט? בחמסין ישראלי תוקפני במיוחד, לאחר שחולצת הטי הירוקה שלבש מתחת למקטורן שינתה את צבעה לחלוטין מרוב רטיבות, עשה זמר הדאנסהול הג'מייקני-האמריקאי (בעל השורשים היהודיים) את הצעד המתבקש והתקלף משכבת הבד המיותרת. נדמה שאנחת רווחה עלתה אז מכיוון הקהל: אין זה עניין פשוט לראות כוכב נוצץ סובל לפני אלפי מעריצים כמהים לזוהר. בערב רדוד כל כך מבחינה מוסיקלית, קשה שלא להיאחז בשולי ובטריוויאלי, אבל שאלת הז'קט עוררה גם מחשבה רצינית. הנכונות של פול להזיע מתחתיו מלמדת משהו על אישיותו המקצועית ועל אופי הופעתו בראשון לציון ביום חמישי. ראשית, ייאמר לזכותו, הוא מוכן לעבוד קשה, להזיע, להתנשף ולאמץ שרירים בשביל הכבוד - "ריספקט" היא מלת מפתח בדיאלוג שלו עם הקהל. שנית, ספונטניות אינה באה בחשבון, מבחינתו. הופעתו היתה מתוכננת ומסודרת עד כדי כך, שנדמה היה שגם המעריצה שזינקה אל הבמה וניסתה לגנוב ממנו נשיקה, לפני שנתלשה על ידי אנשי הביטחון, אינה אלא עוד גימיק מבוים בערב שחלק ניכר מהאנרגיה שלו הוקדשה להאדרת שמו של כוכב הערב וליצירת אקסטזה מלאכותית. שלישית, וזו אולי המסקנה הנגזרת משתי קודמותיה, אין כל קשר בין הצלחתו הבינלאומית של פול ובין חושניות, שחרור, קסם אישי או כריזמה - תכונות שאפשר למצוא אפילו בקרב תוצרים ממוסחרים יותר של תעשיית המוסיקה לבני הנעורים. אם פול מתיימר ליותר מכך, לא היה לכך רמז בהופעתו בישראל. על סדר העדיפויות שלו העידה הפמליה הגדולה שליוותה אותו על הבמה. זו כללה, נוסף על להקה חיה ושני ראפרים מלווים (שעיקר תפקידם לסחוט מהקהל צהלות וקריאות הלל), גם ארבע רקדניות דדניות וחסרות חן בלבוש מינימלי. אין בכך רע הכרחי, אלא שלעומתן, זמרות הליווי של הלהקה לא נכללו בצוות וקולותיהן הושמעו בפלייבק מוקלט. העדרן הפך את נוכחות הרקדניות לגסה במיוחד. קולו של פול עצמו לא נשמע הרבה יותר טרי. הוא היה צרוד, הראפ שלו זרם באופן מגומגם, פה ושם אפילו בקעו מגרונו זיופים קלים. נראה שהוא פשוט תפס יום רע במיוחד; צופה שראה הופעה שלו באוסטרליה לפני חודשים אחדים אישר שאין זה כך תמיד, ופול של הערב היה ממש צל של עצמו. נדמה שהזמר עצמו היה מודע לכך וניסה לא רק לשפר את ביצועיו כל הזמן, אלא גם לכפר על כך בתקשורת בלתי אמצעית עם הקהל. לרגע ניסה אפילו ללוות את עצמו בגיטרה אקוסטית, אף שאינו יודע לנגן, כדבריו. אמנם כך הוא גם נשמע, אבל המחווה היתה משעשעת. אלא שאם מוסיפים על איכות השירה את הסאונד הבעייתי והנגינה חסרת ההשראה, מקבלים עיסת צליל בלתי מובחנת, שנעה בין המונוטוני לצורמני ובין המעושה לתוקפני - מאפייניו של הקונצרט כולו. אפילו להיטיו הגדולים של פול, ובהם "Baby girl", "Give It Up to Me" ו,"We Be Burnin" נבלעו בה. לפחות בשני השלישים הראשונים של הערב, נדמה היה שקשה יהיה להציל את המסיבה מכישלון. אלא שהמאמץ המקצועי של פול וחבריו הניב בסיכומו של דבר אי אילו פירות: הסאונד השתפר, כמה שירי רגאיי מסורתיים יותר מיתנו את מתקפת הפופ-היפ-הופ-אלקטרו-רגאיי רודפת השיאים, "טמפרצ'ור" היה הדרן הולם ומלהיב כמעט, והחמסין נשבר. שון פול. אמפי-פארק ראשון לציון, 28.6 לביקורות הופעות נוספות