עדכון אחרון - 11:06 01/07/07 לילה לבן בתל אביב כל העסק היה קצת אירופי מדי מאת בן שלו טטסואו פורודאטה הופיע לבד, מצויד במחשב, מקלדת זעירה, גיטרה חשמלית ובקבוק יין, במה שהתברר כשיאו של המרתון המהנה אך המתיש של ג'ז, אוונגרד ומוסיקה מודרנית ב"לילה הלבן" מרקוס שטוקהאוזן. המרתון התמקד, בצורה מעט מוגזמת, בהופעות של דואו תצלום: דניאל צ'צ'יק ההברקה הגדולה של המרתון החשוב, המהנה והמתיש הזה, שהתחיל בשש וחצי בערב ונגמר בחמש לפנות בוקר, היתה שייכת לאחד הצופים, בחור בלונדיני ומזוקן שישב בשורה הרביעית. זה קרה בסביבות רבע לשתיים בלילה. על הבמה עמד הצמד הברלינאי אלקה אוטרם ומרטין סלוויג והציג את עבודת הסאונד והווידיאו-ארט שלו. היא היתה די מעניינת, אבל וידיאו-ארט בשעה כל כך מאוחרת זה כמו שיעור עם שקופיות באוניברסיטה באחת בצהריים: העיניים נעצמות אם רוצים או לא רוצים. לא מעט צופים התייאשו בשלב הזה והצטרפו לרבים אחרים, שעזבו את האולם אחרי ההופעה של החצוצרן מרקוס שטוקהאוזן. גם הבחור הבלונדיני היה עייף מאוד, אבל במקום ללכת הביתה הוא נשכב על הרצפה, נרדם, והתעורר כמו חדש לקראת מה שהתברר כמסמר המרתון - הופעתו של טטסואו פורודאטה. פורודאטה עלה לבמה בשלוש וחצי לפנות בוקר, מול קהל בהכרה חלקית. הוא הופיע לבד, מצויד במחשב, מקלדת זעירה, גיטרה חשמלית ובקבוק יין. בתחילה הוא הפיק מעין קולות רעם אטיים ומאיימים, אחר כך הוסיף עליהם אבחות הקשה חותכות, ואז הרים את הגיטרה ויצר חומת רעש קיצונית ומענגת. כשבקבוק היין כבר התרוקן עד מחציתו, פורודאטה הטיח את הגיטרה ברצפה והתחיל להתעלל במקלדת. היתה במופע שלו מידה לא מבוטלת של אלימות (לרגע התעורר החשש שמא הוא יעשה שימוש קיצוני גם בבקבוק היין), אבל הורגש בו גם ממד טקסי מהפנט. כשהצלילים גוועו, המוסיקאי היפאני הטוטאלי נראה מותש פיסית וסחוט נפשית ונדמה היה שהוא לא יודע איפה בדיוק הוא נמצא. מחיאות הכפיים של הקהל המצומצם, שהודה לו על חוויה אמנותית רבת עוצמה, החזירו אותו בהדרגה לקרקע המציאות. אף אחת מ-13 ההופעות שקדמו לזו של פורודאטה לא השתוותה אליה בעוצמתה, אבל היו במרתון לא מעט הופעות טובות. בתחילת הערב, בנוסף להופעה מצוינת של "The Quintet Quartet", ששילבה בצורה מרתקת בין מוסיקה חיה ודגומה, בלטו שתי הופעות ששילבו מוסיקה ומחול. הסקסופוניסט אלברט בגר לא רק ליווה את התנועות של הרקדנית ענת שמגר; הוא ממש רקד אתה, והיה אפילו משהו אירוטי בתנועה המשותפת של השניים. הקונטרבסיסט ז'אן קלוד ג'ונס, לעומת זאת, לא יכול לרקוד: הוא נעזר במקל כדי ללכת. אבל הנגינה שלו - קשובה, חופשית ונטולת אגו - היתה בת זוג מושלמת לתנועות של הרקדן ג'וליאן המילטון. המרתון התמקד, בצורה מעט מוגזמת, בהופעות של דואו: יותר ממחצית מההופעות - שמונה מתוך 15 - היו בפורמט הזה. שתיים מהן אפילו היו הופעות של שני בני זוג. ההופעה של הטרומבוניסטית רעות רגב והמתופף יגאל פוני היתה תענוג צרוף: מהגרסה המפתיעה והנהדרת ל"Manic Depression" של ג'ימי הנדריקס ועד הביצוע ל"Played Twice" של תלוניוס מונק, היא היתה מלאה בהומור וברעיונות רעננים, והנגינה של רגב השכיחה לחלוטין שהטרומבון נתפש לרוב ככלי מוגבל מבחינת הבהירות המלודית שלו. ההופעה של מרקוס שטוקהאוזן והקלרניתנית טרה באומן, גם הם בני זוג, היתה האירוע המרכזי של המרתון ומשכה את הקהל הרב ביותר, אבל לא התרוממה לגבהים. השניים ניגנו ג'ז קאמרי מרוסן ועדין, בעל צליל יפהפה, אבל על סמך חצי השעה האחרונה של ההופעה, שרק בה נכחתי, המוסיקה לא היתה מעניינת במיוחד ואפילו מעט משעממת. בכלל, בניגוד לשנים קודמות, שבהן הנטייה הברורה של המרתון למוסיקה אירופית אוזנה על ידי הופעות מעטות של אנשי ג'ז חופשי אמריקאי, הפעם כל העסק היה קצת אירופי מדי. את משבצת הפרי-ג'ז האנרגטי, האמריקאי בנשמתו, תפס צמד מצוין מליטא - הסקסופוניסט ליודאס מוקונאס והמתופף ארקדי גוטסמן. המנחה של המרתון הכביד על האירוע בנוכחותו הזחוחה, דיבר פי עשרה מכפי שהיה צריך והשפיע שלל סופרלטיווים מגוחכים על המוסיקאים ("ייחודי!", "נפלא!", "מוביל!"). לפני ההופעה של רגב ופוני הוא בישר לקהל שהשניים יבצעו "חומרים שחלקם נכתבו על ידם וחלקם מקוריים". ערב כל כך ארוך היה זקוק לאתנחתה קומית, גם אם היא לא היתה מודעת לעצמה. מרתון ג'ז, אוונגרד ומוסיקה מודרנית, אירועי "לילה לבן", מרכז ענב בת"א, 28.6 לביקורות הופעות נוספות