המורה, יש לך מה להצהיר? מאת אבנר שפירא גם מורים הומואים ולסביות שבחייהם הפרטיים יצאו מהארון - מעדיפים להישאר בתוכו במקום עבודתם. מחקר חדש מעלה, שהמעטים שכן מעיזים להצהיר על העדפתם המינית עשויים להועיל רבות לתלמידים איור: מיכל בוננו שרת החינוך, יולי תמיר, הודיעה בשבוע שעבר על הקמת "ועדה מייעצת לענייני הקהילה הגאה", שתבחן את היחס לתלמידים הומואים ולסביות ותציע דרכים לשלבם בבתי הספר. המטרה היא לנסות למנוע את תחושות חוסר השייכות וההשפלה שרבים מהם סובלים מהן. תמיר, יותר מאשר כל קודמיה במשרד החינוך, נוקטת מדיניות ליברלית בנוגע לקבלת הומואים ולסביות: היא קראה למנהלי בתי הספר לפעול בעניין, השתתפה לאחרונה בערב התרמה של ארגון "נוער גאה" והכריזה כי הארגון יקבל תמיכה תקציבית ממשרדה. ואולם, רוב השינויים הללו נוגעים לתלמידים בלבד, וכך נשכחת העובדה כי הומואים ולסביות מצויים בבתי הספר לא רק על ספסל הלימודים, אלא גם ליד הלוח. "מורים ואינם נראים", מחקר חדש של חגית אשור-עפרון, מתמקד בבעיות ובמצוקות של מורים הומואים ומורות לסביות בבתי ספר תיכוניים בחינוך הממלכתי בישראל. אשור-עפרון, סטודנטית לתואר שני במגמה לסוציולוגיה של החינוך באוניברסיטה העברית בירושלים, תציג מחר את מחקרה במסגרת "סקס אחר", הכנס ללימודים הומו-לסביים וקוויריים המתקיים באוניברסיטת תל אביב. "קראתי למחקר 'מורים ואינם נראים' מכיוון שבניגוד לקבוצות שוליים אחרות, מורים הומואים ולסביות אינם נראים שונים כלפי חוץ", היא אומרת. "הם יכולים להציג עצמם כהטרוסקסואלים, וכך מתאימים עצמם לאופן שבו המיניות ההטרוסקסואלית מוצגת ומשועתקת בבתי הספר כמיניות הנורמטיווית. אף שכביכול יש כיום הרבה יותר לגיטימציה ופתיחות כלפי הומואים ולסביות, רוב המורים מעדיפים להמשיך ולהסתיר את זהותם המינית ולא להשמיע את קולם במערכת החינוך". במסגרת המחקר היא קיימה ראיונות עם 20 מורים ומורות ותיעדה מפגשים של "מורים גאות", קבוצת תמיכה של מורים הומואים ולסביות ממרכז הארץ. כל חברי הקבוצה היו מחוץ לארון בחייהם הפרטיים, אבל בעבודתם החינוכית רובם העדיפו לא לספר על נטייתם המינית. היו לכך סיבות רבות: חששות מפיטורים, מאי-קבלת קביעות, מתגובות שליליות של מנהלי בתי הספר ושל המורים האחרים, וכן הפחד שיציאה מהארון חגית אשור-אפרון: "מורים שבוחרים לחיות בתוך הארון שבים ומאשרים את מקומה של המיניות ההטרוסקסואלית כמיניות השקופה והמובנת מאליה, שלא שואלים עליה שאלות תצלום: דניאל צ'צ'יק תפורש על ידי תלמידיהם כחולשה ועלולה לשמש נשק נגדם מצד הורי תלמידים. "בעוד שבמקצועות אחרים שילובם של הומואים ולסביות בעייתי פחות", אומרת אשור-עפרון, "במערכת החינוך עדיין ניכר החשש הנושן ממתן לגיטימציה לאפשרויות החיים האלטרנטיוויות שמזוהות עמם; והדעות הקדומות נגדם - ובפרט הסטיגמות על יחסם של הומואים לילדים - אינן מתפוגגות". זה מה-זה מגניב אחת ממייסדי קבוצת "מורים גאות" היא נורית (שם בדוי), בת 40, מורה לאמנות זה 12 שנה בבתי ספר תיכוניים בגוש דן. "גיליתי שאני לסבית לפני שבע שנים, כשכבר הייתי מורה, ומאז החל תהליך של התלבטות אם לספר על כך בבית הספר, ואם כן, אז למי ובאיזו דרך", היא אומרת. בתחילה סיפרה רק לחברותיה מבין המורות, אבל "כשהייתי בשנת שבתון, הרשיתי לעצמי גם להתבטא בפומבי בתחומים האלה; כתבתי על נושאי מיגדר וזהות לסבית בעיתון 'הזמן הוורוד' ובבמות אחרות". כאשר שבה לבית הספר מהשבתון, היא מצאה כי לאוכלוסיית קוראי "הזמן הוורוד" יש נציגים גם בכיתות שהיא מלמדת: "שני תלמידים הביאו לשיעור גיליונות של העיתון, שבו פורסם מאמר שכתבתי, וקראו בהם בהפגנתיות כך שלא אוכל שלא להבין את הרמז שהם יודעים". מאז היא עסקה בנושא בגלוי, אבל רק בשיחות עם תלמידים הומואים ולסביות. בשנה שעברה, כשהיתה בהריון, עלה העניין מול הכיתה כולה: "אחד התלמידים שאל ישירות: 'המורה, את לסבית?' השבתי בחיוב מיד, בלי להסס, והתגובה הראשונה היתה דממה מוחלטת של כמה שניות, ומיד לאחר מכן כולם החלו לשאול שאלות בבת אחת - עלי, על אורח חיים לסבי ועל זוגיות חד מינית, שניסיתי להשיב עליהן בפירוט". לדבריה, התגובות מצד תלמידיה היו "נהדרות. אחד התלמידים אפילו צעק במסדרון בית הספר אחרי השיעור: 'המורה, את הלסבית הראשונה שאני מכיר, וזה מה-זה מגניב!' בעקבות הגילוי, גם נוצר קשר קרוב ותומך ביני לבין כמה תלמידים הומואים". רוקמים סיפורי כיסוי קבוצת התמיכה למורים הוקמה לפני כארבע שנים ופעלה במשך שנתיים. נורית מציינת כי היו הבדלים משמעותיים בין מורים בגילים שונים או בשלבים שונים של תהליך היציאה מהארון. רק מיעוטם דיברו על נטייתם המינית בכיתות, אף שרוב חברי הקבוצה הניחו כי המורים והתלמידים בבית ספרם יודעים זאת גם מבלי שיצהירו על כך. "הרעיון היה ליצור מסגרת של שיתוף בקשיים, מתוך הנחה שמורה שלא נחשף מחמיץ את היכולת לסייע לתלמידים שמתלבטים בסוגיות האלה, וגם מחמיץ היבט חשוב של ההוראה - של הדוגמה האישית", אומרת נורית. "מורים ומחנכים אמורים לקדם את קבלת השונים והחריגים בחברה ולהנחיל לתלמידים ערכים של סובלנות ורב-תרבותיות", מוסיפה אשור-עפרון, "ולכן יש חשיבות גם לאופי ולאישיות של המורה. רבים מהמורים שריאיינתי סיפרו שהם מרגישים שאם אינם מספרים לתלמידים על היותם הומואים או לסביות, הם אינם ממלאים כהלכה את תפקידם כמי שאמורים לא רק להעביר חומר וידע, אלא גם לתת דוגמה מניסיון חייהם ולהתוות דרך לחיים". המורים סיפרו לה כיצד הם מתמרנים בין הזהויות ורוקמים "סיפורי כיסוי": כשסיפרו בבית הספר על בן הזוג, הם הפכו אותו לבת זוג (או להיפך); הם הקפידו להימנע מכל מגע פיסי עם בן הזוג באזור הסמוך לבית הספר; ובמקרים שתלמידים העלו שאלות על מעמדה של הקהילה הגאה, אותם מורים הדגישו את זכויותיהם של קבוצות מיעוט, אבל הדירו את עצמם מהנושא ולפעמים נזהרו מהבעת תמיכה מפורשת. "בכך הם בעצם חוזרים אל ההפרדה המסורתית בין התחום הפרטי לתחום הציבורי-פוליטי, שרבות מהתיאוריות הפמיניסטיות והקוויריות מערערות עליה", אומרת אשור-עפרון. "בעצם נוכחותם, בכך שהם בעלי שונות כלשהי שפועלים במרחב ציבורי, הם אמורים לערער על ההבחנה הזאת, אבל מורים שבוחרים לחיות בתוך הארון למעשה מסייעים לדחיקת המיניות לספירה הפרטית. בכך הם למעשה שבים ומאשרים את מקומה של המיניות ההטרוסקסואלית כמיניות השקופה והמובנת מאליה, שלא שואלים עליה שאלות". פגישה במצעד הגאווה ניסיונות ההסתרה הללו מעמידים את המורים לא פעם במצבים מביכים: אחד המורים סיפר במחקר על התסכול שחש בשיחה עם תלמיד, שהתכוון לעזוב את בית הספר בגלל מצוקותיו כהומו. המורה ניסה לדבר על לבו, אך למרות הרצון לעזור לתלמיד לקבל את עצמו, הוא לא שיתף אותו בניסיונו האישי. המרואיינים גם סיפרו על נתיבי ההתחמקות שפיתחו כאשר עולות שאלות לא רצויות. לעתים ההתחמקות גובה מחיר: לדוגמה, מורה שבא למצעד הגאווה והבחין באחד מתלמידיו - העדיף לסור משם ולהפגין את גאוותו במקומות אחרים. גם איתי חרל"פ, בן 32, מורה לספרות וקולנוע, פגש במצעד הגאווה תלמידה שלו לשעבר. בשביל חרל"פ, שמלמד כיום בתיכון תלמה ילין בגבעתיים, הפגישה הזאת היתה אירוע משמעותי בתהליך היחשפותו במערכת החינוך. "בבית הספר הקודם שבו לימדתי הייתי מורה חדש וחששתי שאם אצא מהארון, זה יערער את הסמכות שלי כמורה", הוא מספר. "אבל גם אז לא שיקרתי. אם הנושא היה עולה, הייתי מתבדח עליו עם התלמידים. במשך הזמן צברתי יותר ניסיון וביטחון, ובסופו של דבר מה ששינה את גישתי היה אותה פגישה עם התלמידה במצעד הגאווה, שאמרה שהיא שמחה לראות אותי באירוע כזה. בהמשך התלמידים חשדו ורמזו אבל לא שאלו, ואחר כך גם אני התחלתי לרמוז, בעיקר בשיעורים שעסקו בייצוגים של מיגדר ומיניות ביצירות ספרותיות וקולנועיות, ונרקם הומור סביב זה". בשנת הלימודים הנוכחית החל חרל"פ לשמש מחנך של כיתה ט', ואחרי כמה חודשים עם חניכיו, סיפר גם להם. "זה לא היה מתוכנן, אבל אחרי שלימדתי בשיעור את שירה של רחל, 'רק על עצמי', הרגשתי צורך בוער לספר גם על עצמי, להוציא את זה, שזה לא יהיה יותר סוד. כמחנך, הרגשתי שהמשחק הכפול הוא מגוחך, לנוכח העובדה שאני מצפה מהתלמידים להיות ישירים ופתוחים אתי. לכן, הזהות שלי כהומו היא עניינם, עד גבול מסוים, בדיוק כמו שאם הייתי נשוי לאשה ואב לילדים, זה היה מידע רלוונטי בשבילם". התגובות מתלמידיו היו טובות, וכמו במקרה של נורית, גם הוא נהפך למורה שתלמידים יכולים להיוועץ בו בנושאים כאלה. הוא מודע לכך שבית הספר שהוא מלמד בו - תיכון יוקרתי לאמנויות שבין תלמידיו לא מעט נערים ממשפחות ליברליות מהמעמדות המבוססים - נבדל ממוסדות חינוך רבים אחרים. הנטייה המינית אינה מעוררת שם בעיות והוא מקבל גיבוי מלא מעמיתיו ומנהליו. לעומתו, נורית מספרת כי בפעילותה בעמותת חוש"ן (חינוך ושינוי), שבמסגרתה הומואים ולסביות באים לבתי ספר ומשוחחים עם תלמידים על זהות מינית, היא נתקלה לא פעם בתגובות נאצה גם בבתי ספר הנחשבים ליוקרתיים. במחקרה של אשור-עפרון לא נבחנו ההבדלים ביחס למורים הומואים ולסביות בין בתי ספר באזורים שונים ובקבוצות שונות. אבל להערכתה, מכיוון שגם בבתי ספר של אוכלוסיות מבוססות במרכז הארץ רוב המורים האלה מסתירים את נטייתם, אפשר להניח כי תמונת המצב בפריפריה חמורה יותר. עם זאת, היא מציינת לטובה את גישתו של משרד החינוך בשנים האחרונות, המתאפיינת בפתיחות כלפי נציגי חוש"ן ובהכרה בארגון "נוער גאה". בלי אאוטינג ואף על פי כן, כפי שאומרת נורית, "עדיין יש אוכלוסייה עצומה של מורים שאינם חושבים שהם צריכים לדבר על עצמם או על הנושאים האלה בבית הספר, למרות החשיבות החינוכית והחברתית שיש בכך; עדיין יש דעות קדומות ורמיזות הומופוביות. אני מאמינה שהחשיפה האישית של המורים תורמת מאוד, אבל לא אנסה לשכנע מורה עמית לצאת מהארון, אם אינו בשל ואינו שלם עם זה". חרל"פ שותף לדעתה: "זה תהליך אישי מאוד שכל אחד עובר בקצב שלו, בהתאם לאישיות שלו, ובניגוד למי שמאמינים באאוטינג ובחשיפה בכל מחיר, אני לא רואה בזה אידיאולוגיה ולא חושב שבכל המקרים מורים צריכים לצאת מהארון. אין שום ודאות שמורה שיוצא מהארון בהכרח יקל את סבלותיהם של התלמידים ההומואים והלסביות שלו".