פרוסות קטנות של ממלכתיות מאת לילי גלילי הסערה סביב מינוי שר המשפטים החדש היא עוד מערכה בקרב "הבעלות על המדינה" "מה קרה, הוא חושב שזה של אבא שלו"? - היא אמירה ישראלית שגורה. והנה בא שופט בית המשפט העליון מישאל חשין ואושש אותה. בראיון שהעניק בעקבות מינויו של דניאל פרידמן לשר המשפטים הגדיר חשין את בית המשפט העליון לא רק כביתו, אלא גם כבית אבא. שושלת. התגובה על דבריו היתה מינורית להפתיע. לו איים מישהו אחר - נניח, אביגדור ליברמן, או הרב עובדיה יוסף - לגדוע את היד שתבקש לשנות את אופיו של מוסד ממוסדות המדינה, היו הדברים נתפשים כאיום על אושיות הדמוקרטיה. כשהם באו מפיו של חשין הם פורשו כביטוי של כאב. יותר מכך, השבר סביב מינוי השר ממחיש את המאבק המתמשך בסוגיית הבעלות על המדינה, על המרחב הציבורי שלה ועל הגדרת הממלכתיות שלה. דומה, כי ככל שגדלה מידת ההסכמה על הגבולות העתידיים של המדינה מתחזק המאבק על ההגמוניה בה. אם בית המשפט העליון הוא הגוף האמור לפרש את האמנה החברתית הגלויה והסמויה, מה שקורה בו חושף לא רק את העובדה שגם הממלכתיות מעוצבת בדמותה של קבוצה מסוימת, תחת כסות אוניוורסלית, אלא גם את העדרו של אתוס משותף מלכד. כל הקבוצות בחברה מעורבות במאבק. המאבק על הקרקעות ועל הבעלות על הדיור הציבורי, שניהלה הקשת המזרחית הדמוקרטית, היה בעצם מאבק רטרואקטיווי על המקום באתוס הציוני שממנו הודרו המזרחים; הדתיים והחילונים נאבקים על האיזון העדין בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית; העולים מחבר המדינות תובעים להפקיע את ההובלה מן האליטות הישנות. המאבק מועתק גם לצבא, שנחשב במשך שנים למשווה החברתי הגדול, אך בפועל נלחמים בו על הבכורה בני הקיבוצים וחובשי הכיפות הסרוגות. נוצר מצב, שאין מרחב ציבורי ששולטים בו ערכי רקע משותפים. במקום שותפות במרחב שאין בו צורך בהסכמה על הראוי ודי בו במערכת בסיסית משותפת מתקיימת תביעה לבלעדיות. גם אין ממלכתיות, כפי שביקשנו להאמין שהיא קיימת. גם לממלכתיות יש הייררכיה משלה, והיא מייצרת מחסומים בולמי כניסה. מצב כזה מזמין מאבקים על שליטה וקריאת תיגר על המרחבים הממלכתיים שהיו למיתוס בלבד. נותרה רק הפנמה כנועה של זכותם של בעלי פריווילגיות כמו חשין לומר את מה שאסור לאחרים. הסערה שהתחוללה סביב מינויו של פרידמן היא, במובן הזה, התפוררות נוספת של הממלכתיות לפרודות קטנות יותר. אלה כבר לא הערבים, המזרחים, החרדים המתריסים נגד המקום שאין הם חשים שייכות אליו; הפעם ההתרסה באה מתוך ציבור שנתפש עד כה כקבוצה הומוגנית. נראה, שגם בקבוצה זו יש מי שרואים את עצמם שייכים יותר, כמי שהממלכתיות עוצבה בדמותם. כשישקע האבק על הפרשה הזאת יהיה נכון להשתמש בה כמנוף לתיקון. קודם שבאים לחלק את הארץ עם הפלשתינאים יש ללמוד לחלוק אותה בינינו לבין עצמנו.