עדכון אחרון - 10:59 20/12/06 מול אל קודס, בין שני גלגלים מאת רונית רוקאס מצד אחד כל ירושלים למטה, מצד שני הסגוויי עולה בעליות ויורד בתהומות. סיור בעיר דוד, בחסות עמותת אלעד, כמעט השכיח לרגע את ההסתייגויות הקשות מפעילותה סיור על סגוויי בעיר דוד. הידיים קפאו בקור הדוקר, אבל היה קשה להפסיק לחייך תצלום: קובי גדעון / באובאו על טיילת ארמון הנציב עמדה קבוצה קטנה של מטיילים על גלגלים והביטה למטה. שם, בעמק, נפרשה ירושלים לכל מלוא העין - לרגלינו היה יער השלום, ומולנו, במרחק, נמצאה העיר העתיקה מוקפת חומה. זה, כנראה, המקום שבו עמד אברהם והביט אל הר המוריה, אמר המדריך אודי רגונס, מנהל ההסברה של עמותת אלעד, המפעילה סיורים במקום. "כאן, לידינו, הוא עמד עם החמור וצפה אל ההר, ומכאן לקח את יצחק להעלות אותו לעולה". לא במקרה הזכיר רגונס את החמור. העמותה, המפעילה גם את הגן הלאומי עיר דוד, שואפת לייהד את האזור ולהגביר את הזיקה בין העם היהודי לירושלים, גם על חשבון הפלשתינאים החיים במקום. דבריו של רגונס היו איפוא הדגמה זריזה, כמעט ספונטנית, לקשר החיוני שהעמותה טורחת לטפח בין החיים שלנו כאן, ברגע זה ממש, לבין אברהם, דוד ושלמה, שצעדו בהר הזה לפנינו. כל ההבדל הוא שהם נעזרו בחמורים, ואנחנו נסענו ברכינוע, שמו העברי הלא מחמיא של הסגוויי. אבל אברהם היה יכול לעמוד לצד החמור שלו מול ההר, ואילו אנחנו היינו צריכים להמשיך לעמוד על המשטח הקטן שבין גלגלי הסגוויי גם כשהבטנו בנוף. כבר בתחילת הסיור הזהירו אותנו: הסגוויי, על שני גלגליו והמראה המעורער שהוא מקרין בהתחלה, הוא המקום הכי בטוח כרגע. כל זמן שהוא פועל, אסור לרדת ממנו. גם בירידות החדות מהטיילת, ואפילו כשהאדמה רועדת. בעצם, זו לא האדמה שרעדה, זה הסגוויי שלא הפסיק להיטלטל כשנסע על החצץ קצת אחרי היציאה מהרחבה שבה חנה. ההתחלה דווקא עברה בשלום, למרות התהום שרבצה סנטימטרים ספורים מאתנו. אבל מיד אחר כך היתה עלייה סלולה וצרה. כשהשביל הצר התקרב אלי עם כל האבנים הקטנות, שהיו פזורות בצדיו ופתאום נראו מאוד מאיימות, נטה גופי קדימה בדיוק כמו שהסבירו לנו, בניסיון להאיץ ולהתגבר על העלייה. אבל משהו השתבש, אולי כי קצת קשה להתרגל להטות את הגוף קדימה כשכל מה שאפשר להישען עליו הוא כידון המחובר לשני גלגלים. לרגע הסגוויי לא זז, הגוף כבר לא נטה כראוי, ואז המכשיר פירכס. אחר כך הוא נפל. עלי. הסגוויי אולי אינו ההמצאה החשובה ביותר מאז הגלגל, כפי שהבטיח הממציא שלו, דין קאמן, אבל הוא גם בהחלט לא "קורקינט ממונע", כפי שהעליבו אותו. המכשיר, המצויד בעשרות חיישנים הסורקים את מרכז הכובד של הרוכבת, אמור לדמות הליכה של אדם: אם הוא נע קדימה, הסגוויי נוסע אתו; אם הוא מטה את גופו לאחור, הסגוויי מאט, נעצר ולבסוף נוסע לאחור. אין צורך בבלם, ואין כל סיכוי ליפול, כפי שהבטיח קאמן. הוא כנראה לא הביא בחשבון רוכבות חששניות מדי. המשך הדרך עבר בשלום. בעצם, אחרי שהגוף התרגל להיות תלוי על בלימה והאמין שבכל זאת לא ייפול, ההמשך היה נפלא: מצד אחד כל ירושלים שם למטה, מצד שני הסגוויי עולה בעליות ויורד בתהומות, רועד על האבנים שמתחת, ומאיץ עד 13 קמ"ש, בהתאם לנטיית הגוף קדימה. הידיים קפאו בקור הדוקר של ירושלים, אבל היה קשה להפסיק לחייך. הצלם, למשל, כל כך התלהב מהסגוויי, שלא הפסיק להשתולל. הוא צילם והסתובב במקום על שני הגלגלים, ואז נסע הכי מהר שרק אפשר. זו אולי לא מהירות כזאת גבוהה, אבל השביל היה צר, וכל הזמן הייתי צריכה לקוות - רק שלא יהיה מאחורי. קצת קשה להודות בכך, אבל באותם רגעים היה כמעט קל לשכוח את ההסתייגויות הקשות המלוות את פעילותה של עמותת אלעד. העמותה, המפעילה את הגן הלאומי עיר דוד לפי הסכם עם רשות הטבע והגנים, עושה כל שלאל ידה כדי להשתלט על נכסים במזרח ירושלים, במיוחד בשכונות הפלשתיניות סילואן וא-טור. על כמה מהרכישות יש מחלוקות משפטיות בינה לבין התושבים הפלשתינאים. היה קשה יותר לשכוח את כל זה בסיור בעיר דוד שקדם ליציאה אל הטבע. שם, אחרי שהלכנו אל מתחת לאדמה וצעדנו קרוב לנקבת השילוח והשרידים של הארמון או המצודה, שעל פי אחת הטענות קמו בימי דוד המלך, עמדנו מול שכונת סילואן השרויה בתוך עזובה נוראה. למרות קרבתה, מטרים ספורים מתחתינו, בחר רגונס להתעלם מקיומה, כאילו לא היתה, והעדיף לתאר את קברי היהודים על רכס הר הזיתים. לפני הכניסה אל החפירות הוצג לפנינו מיצג תלת ממדי - עוד דוגמה לשימוש המרשים שעושה העמותה בטכנולוגיה לטובת ירושלים המאוחדת. המיצג, המדגים את כיבוש ירושלים על ידי דוד, חולף על פני תקופת חזקיה, עובר אל חורבן בית שני, ואז מדלג על פני 2,000 שנה כמעט, שנעלמות כלא היו, כאילו דבר לא קרה בעיר בכל התקופה הארוכה הזאת. בסופו של הדילוג הזה היהודים חוזרים אל ירושלים, כפי שקובעת הסיסמה של אלעד: "עיר דוד, המקום שממנו הכל התחיל - וממשיך". עשרה מכשירי סגוויי רכשה העמותה, המפעילה את הסיורים באזור יער השלום וטיילת ארמון הנציב מאז סוכות (150 שקל לאדם, מגיל 18 ומעלה). מחירו של כל מכשיר: 30 אלף שקל. "עמותת אלעד פועלת להמשך חזרתו של העם היהודי לבקר ולהתגורר בעיר דוד", נאמר באחת מתגובותיה ל"הארץ". נראה שהסגוויי הוא אמצעי חדש, יקר, ולרגע כמעט יעיל, להשגת המטרה הזאת.