וורן בייטי וג'ולי כריסטי בסרט 'שמפו'. משחק של תדמיות
מושלם רחל טלשיר. הוצאת עם עובד, 239 עמ', 84 שקלים
"מושלם" פירושו שלם, ללא רבב, נטול פגימות. אבל גם - גמור; שהגיע אל סופו. שסיים את מסלולו. תם ונשלם. בין שני הפירושים הללו יש קירבה הדוקה. בכל דבר שנראה לנו מושלם יש משהו קפוא, מת. מה שיש בו חיים, מה שזורם ומשתנה ומבעבע, אינו יכול להיות מושלם. צירוף מלים כמו "חיים מושלמים" הוא אפוא פרדוקסלי, דבר והיפוכו. אם זה חיים, הם לא מושלמים (ואם זה מושלם, זה לא חיים). מתברר שיש פלח אוכלוסיה מוזר שכזה, אנשים שמעוניינים שהכל אצלם יהיה מושלם. גם אם זה אומר שהם לא ממש חיים. מי קובע מה מושלם? מעל לכל, מושלמות היא עניין של תדמית.
הספר החדש של רחל טלשיר אינו מורכב מדמויות אנושיות, אלא בנוי מאוסף של תדמיות כאלה. בהוצאת עם עובד השקיעה המעצבת דורית שרפשטיין הרבה מחשבה בעטיפה: בעבודה של ניר הוד רואים צייר מצייר זר פרחים בצורת לב. הוא מעתיק את הציור מתוך דף נייר התלוי מול עיניו. הזר, כמו העתקו, מושלם. אך יותר מכל הוא דומה לזרים שמניחים על קברים. הוא מזכיר לנו את המוות שקפוא בתוך כל קיטש. הציור מציג שלוש רמות שונות של תדמיות - זר הפרחים על הדף המצויר, זר הפרחים שבציור הקיר, ושני הזרים גם יחד על בד הציור של ניר הוד. שורה של העתקים שספק אם אי פעם עמד לפניהם איזשהו מקור. מה שנותר בלתי מבורר בספר של טלשיר, היא מידת המרחק בין התדמיות שבהן היא עוסקת, לבין החיים הממשיים.
"מושלם" זה המשפחה המושלמת, האמא המושלמת, החיים המושלמים בשכונה יאפית בתל אביב, עם כל האביזרים הנלווים, וגם הפשע המושלם, זה שלא נענשים עליו. מבחינה זו נוגע הספר בשני הקטבים של המושלמות - הן המעטפת הנקייה, והן בשורת המוות שהיא נושאת בלבה.
גיבור הספר ומספרו הוא ספר במספרה אופנתית ומצליחה בתל אביב, עוד עיסוק הכרוך ביצירה של תדמיות ובהחלפה תדירה שלהן. הקרבה הצלילית בין "ספר" ל"סיפור" מנוצלת כאן במלואה. הספר הוא מי שמספר (את השיער, את הסיפור). וכפי שהוא גוזר שיער שיטואטא החוצה ומעצב תסרוקת חדשה, כך הוא גם "גוזר" ומעצב את הפרטים בעלילת הסיפור שלו. מעבר לקשר המרומז בין סיפור לתספורת, טלשיר אינה עושה הרבה עם מקצועה של הדמות הראשית שלה, והתחושה היא שמדובר בהדבקה גרידא של מקצוע לדמות. בייחוד בספר העסוק כל כך בתדמיות, נראה שהיה אפשר להפיק הרבה יותר מן הרבדים הסטריאוטיפיים של המקצוע, ומעיסוקו של המספר בצבעי שיער, קצוות מפוצלים וכדומה. אך אף על פי ששוב ושוב נאמר עד כמה עבודתו של הספר אינטנסיבית, רובד זה של תודעתו נותר בלתי מבוטא.
הספר הוא גבר בסוף שנות ה-30 לחייו, נשוי לנערתו מימי התיכון, רופאה מצליחה, ואב לארבע בנות. הוא מנהל רומן סודי עם שותפתו, סמדר, בעלת המספרה - רווקה בת גילו, אשה נמרצת, ממולחת ונטולת עכבות מיניות, שהופכת תובענית יותר ויותר ככל שהספר מתקדם. העלילה מסתבכת בכיוונים צפויים למדי. אמנם, טלשיר מיומנת בעיתוי מסירת המידע, ויוצרת עלילה אשר נחשפת לאטה ושומרת את רמת העניין של הקוראים אל מול השאלות שנפתחות עם ההתקדמות בקריאה. אבל גם עלילה בנויה היטב איננה מבטיחה ספר מותח. ולמרות הקצב המהיר של הספר, עדיין התחושה היא שהוא זורם בעצלתיים, ללא תפניות מפתיעות, אל סופו הידוע מראש.
קל מאוד לדמיין את דרמת המתח שתופק בעוד שנים אחדות בעקבות הספר באחד מערוצי הטלוויזיה הגדולים. הלוקיישנים הפוטוגניים - בר אפלולי, בית קפה בנוה-צדק, דירות פאר מעוצבות - יחד עם הדיאלוגים הכמו-שנונים בתוך תפאורת המספרה היאפית כבר מזמינים אותנו לדמיין את השחקנים החתיכים שיהמהמו אותם (דוגמה מקרית: "'תגידי', הוא שאל את החופפת שלידו, ?מתי היה לך בפעם האחרונה זיון?' ?שלוש שעות, ארבע עשרה דקות, חמישים ושמונה שניות'. ?האמת', הוא אמר, ?אם לא הייתי בעניין של גברים, הייתי בשמחה עושה לך טובה'"). לאורך הספר כולו, נראה שאופקיו של הדמיון היוצר הם קולנועיים, יותר מאשר ספרותיים, ומתמקמים פחות או יותר באמצע הדרך בין "חיזור גורלי" ל"פשעים ועברות קלות". לא במקרה מתווכחות בעלת המספרה ואחותה למי דומה הספר הנחשק - לטום קרוז או לריצ'רד גיר.
כאמור, עניינו העיקרי של הספר הוא בתדמיות, לא רק בתדמיותיהם של תל-אביבים אופנתיים, אלא בעיקר בתדמיות של גבריות ונשיות. זהו גם הרובד מעורר העניין שבו, יותר מאשר עלילת המתח הנרקמת בתוכו. הספר, כדמות הגברית המרכזית, מוצג כאדם מוגבל, ילדותי ומרוכז בעצמו. אם לשפוט על פיו, הרי שנים שלא קראתי ספר שספוג בבוז כזה למין הגברי. הגבר הוא חלש, חסר עמוד שדרה, נטול כל יכולת לדחיית סיפוקים ותלוי לחלוטין בנשים הסובבות אותו כדי שיגדירו אותו, יחליטו למענו ויפרנסו את הדימוי העצמי הכל כך פגיע שלו. שתילתה של הדמות הגברית בתוך גלריה של דמויות נשיות דומיננטיות - אמו, אשתו, ארבע בנותיו, המאהבת, הלקוחות במספרה - עוד מדגישה את רפיסותו הנלעגת. כך גם הדמות הגברית האחרת בסיפור, חברו פיטר, מין "גבר-גבר" קלאסי, עורך דין משומן ש"נראה כמו זין", מבליטה את חולשותיו של הגיבור.
גם המין הנשי אינו יוצא נשכר מן הספר, אך הדמויות הנשיות הן בבירור הדמויות החזקות. דמותה של אשת הספר בנויה על פי סטריאוטיפ "האשה האם", אשה דהויה וא-מינית שאושרה הגדול מתמצה בלידת ילדים ובגידולם, בעוד שדמותה של המאהבת בנויה, בהיפוך מתבקש, על פי סטריאוטיפ האשה המינית, הלוהטת (ג'ינג'ית, כמובן) והמסוכנת. על אף הניגוד הברור ביניהן, שתיהן גם יחד הן נשות קריירה עסוקות מאוד, שמרוויחות היטב ומגשימות את עצמן בעבודתן ובעסקיהן. ועם זאת, אין בהן שום שאלה באשר למקום שממנו בא האושר. בעבור שתיהן, אין לאשה סיפוק והגשמה, לא בעבודה, לא באהבה, לא במין - אלא באמהות לבדה.
הספר סובב אפוא סביב החרדה הגברית העמוקה מפני הכוח הנשי החדש, מפני הנשים החדשות, המפחידות האלה, שרוצות הכל - גם קריירה, גם אמהות, גם משפחה, גם מין, גם כסף, גם אהבה. הן היו יכולות להיות דמויות מרשימות, אלמלא נקודה אחת שנותרת בלתי פתורה - מה לעזאזל הן מוצאות בגבר כל כך נלעג ומוגבל כמו הספר? יכול להיות שהן מעוניינות בו רק משום שהוא כל כך ילדותי ותלותי, ומאפשר להן לתפקד כאמהות גם ביחס אליו?
בסופו של דבר, הספר אינו מנסה לצאת מן הסטריאוטיפים שהוא מעמיד, או לסדוק אותם באופן כלשהו. הדמויות אינן משתנות, אינן מפתיעות אותנו לרגע. הן תמיד מצייתות להגיונה הקבוע מראש של הקריקטורה שהולידה אותן. זוהי בחירה מודעת של טלשיר, להותיר אותנו אל מול המעטפת הבורקת של המושלמות. אבל המושלמות הזאת היא מכאנית, מתה. היא יכולה אולי לשכך, כמו סאטירה טובה בערוץ 2, חרדות מקומיות, מבלי שתעורר למחשבה, לפעולה. כמוה, גם היא תישכח במהרה.
