אנשים עלובים פיודור מ. דוסטוייבסקי. תירגם מרוסית: רועי חן. הוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 197 עמ', 84 שקלים ב-1929 קיבלה נינה ברברובה לידיה את הגיליון החדש של "סוברמנייה זפיסקי", כתב העת המרכזי של ההגירה הרוסית, ובו הפרקים הראשונים של "ההגנה" מאת נבוקוב. והנה כך זכרה את הרגע ההוא: "סופר רוסי גדול נולד לפני כמו פניקס מתוך האש... לקיומנו, מכאן ואילך, ניתנה משמעות. הדור שלי כולו קיבל את צידוקו. נושענו".
ואולי היא חשבה במפורש על מבקר הספרות ויסריון בלינסקי? על הרגע המפורסם כל כך בתולדות הספרות הרוסית, בשנת 1845, כאשר בלינסקי וחבריו לא יכלו להכיל את עצמם מרוב התרגשות, התדפקו על דלתו של דוסטוייבסקי הצעיר, מודים לו ומברכים אותו אחרי שקראו בקדחתנות את כתב היד - כן! נולד סופר חדש! נושענו!
בין ב-1845 ובין ב-1929 ניכרת חוויה דומה: ההתרגשות העולה על גדותיה מתוך הקריאה, התרגשות המקבלת את משמעותה מתוך מקומו של הסופר בשרשרת, שהיא המקום היחיד האפשרי לתרבות: כנגד משטר הצאר ב-1845, כנגד המשטר הסובייטי ב-1929.
התגובה ההיסטרית במקצת, ה"דוסטוייבסקאית" לעצמה, למעשה הספרותי, היא תולדה של תרבות שבה המעשה הספרותי הוא תחליף למעשה הפוליטי. בעולם של צנזורה קפדנית, למלה הכתובה יש כוח נוסף. לדוסטוייבסקי, בשנים הללו, היו כוונות פוליטיות ברורות. קצת אחרי צאת "אנשים עלובים" הצטרף לקשר הפטרשבסקיים והיה ספק-מעורב ביוזמה להפיץ ספרות ממרידה בקרב הצמיתים. ההמשך מפורסם: הקשר נחשף, דוסטוייבסקי וחבריו נידונו להוצאה להורג וברגע האחרון דינם הומתק לגלות. שם, בסיביר, נהפך דוסטוייבסקי ללאומן-שמרן וחסיד הצארים, אך, פרדוקסלית, כזה שהקהל הרוסי (הליברלי דווקא בדרך כלל!) יקבל בהתלהבות, בזכות הילת האסיר הפוליטי שנקשרה לו.
כותבים לשם הכתיבה
"אנשים עלובים", יצירת הביכורים של דוסטוייבסקי, הוא מאת דוסטוייבסקי של כמה גילגולים לפני "החטא ועונשו", "אידיוט" או "האחים קרמזוב". אבל אין ספק שספר זה, יצירה של נער-כמעט בן 24, היה די בו כדי לכונן את דוסטוייבסקי כנכס של ספרות רוסיה. מה יש כאן? קודם כל, העולם הזה של מרכזיות הכתיבה. הכתיבה היא בעצם נושא הספר: גיבוריו הם מקאר דייבושקין, פקיד מעתיק שיצא, כמובן (ככל הספרות הרוסית, באמירה המיוחסת
לדוסטוייבסקי), מבין קפלי האדרת של גוגול, וורוורה דוברוסיילובה, נערה יתומה בת כפר שכמו יצאה מתוך אחד מסיפוריו של פושקין, עם אלבום השירה בידה. מה עושים מעתיק המסמכים וקוראת השירה? הם מתכתבים. משך כשישה חדשים, מהאביב ועד ראשית הסתיו, וזה הספר כולו.
דבר משונה לעצמו. מקאר וורוורה הרי גרים זה מול זו, והעילה להתכתבותם קלושה למדי: כביכול לא יאה שמקאר, גבר זר (אף כי קרוב משפחה רחוק, ומבוגר מורוורה ב-30 שנים), יבקר אצל נערה הגרה עם נותנת חסותה. ורוורה אף מפצירה במקאר לבוא לבקרה אבל זה מסרב על פי רוב. למה? אולי כדי שיהיה לו תירוץ לכתיבה. כפי שהוא כותב במכתבו האחרון, שכנראה כבר לא יגיע לידיה של ורוורה, "מה אני כותב איני יודע... רק כותב לשם הכתיבה, כדי לכתוב לך ככל האפשר...".
מקאר וורוורה אכן כותבים לשם הכתיבה. כדי לשעשע אחד את השני ולהפיג את שגרת יומם האומללה. מקאר מאריך ומתאר לורוורה את חייו: את המשרד שבו הוא עובד, את עמיתיו לעבודה ואת יחסם המזלזל כלפיו (למקרה שמישהו החמיץ את אקאקי אקאקוויץ'), הדירה שבה הוא גר, חדרו הצר, מעין קיטון שיוצא מהמטבח, בעלת הבית המרשעת שלו וצמד משרתיה (גם אלו יוצאים מתוך "הספרות", ונקראים בשמות גיבורים של רומן צרפתי מהמאה ה-18). יחד עם מכתביו מרבה מקאר לשלוח לורוורה תשורות קטנות, פרחים וממתקים. ובכן, לשם מה? אהבה אבהית טהורה או תשוקה לא ממומשת? כמו את התנהגותם של רבים מגיבורי דוסטוייבסקי ברומנים המאוחרים שלו, לא הסופר, אלא הקוראים הם שישפטו.
ורוורה, מצדה, נוזפת במקאר על שהוא מרושש את עצמו עבורה, ומספרת לו על מעשיה בהווה. מדי פעם בפעם היא מספרת גם על חייה הקודמים, בטרם עברה לגור עם מיטיבתה בדירתה הנוכחית. לא רק הכתיבה, אלא גם הקריאה היא תימה מרכזית ברומן.
שני הגיבורים קוראים איש במכתבי רעותו (גם שכניו של מקאר לדירה קוראים במכתביו, ולועגים לו על היותו זקן מאוהב). הם מחליפים ביניהם ספרי קריאה ומדברים עליהם (מקאר משווה את ורוורה לדוניה, גיבורת סיפורו של פושקין, שהתפתתה, מרצונה אמנם, ללכת אחרי קצין, ומתווכח במכתביו עם גוגול על גיבור סיפורו "האדרת"). מקאר מצטט לורוורה אחדים מכתביו של הסופר רטזייאב, אחד משכניו לדירה (כר לפסטישים מוצלחים ביותר של דוסטוייבסקי: חיקויים של רומנים איטלקיים וצרפתיים, רומנים היסטוריים מחיי רוסיה וסיפורים של גוגול המוקדם). ורוורה גם שולחת למקאר את יומנה, כדי שיוכל ללמוד ממנו על חייה הקודמים: ילדותה בכפר, מות אביה, חייה עם אמה אצל פטרוניתן ואהבתה לסטודנט פוקרובסקי השחפן.
זוכרת את הלילה ההוא
אולם את עיקר סיפורה של ורוורה צריכים הקוראים להשלים בעצמם: לאחר מות אמה הפכה אותה "מיטיבתה" הקודמת, אנה פיודורובנה, לפילגשו של אציל גס רוח, ביקוב (שמו גזור מ"שור", כלומר הקוטב ההפוך למקאר, ששמו, דייבושקין, נגזר מ"נערה"). האסון הזה בעברה של ורוורה הוא המנוע לעלילה וזה שיביא גם למשבר המכריע בהמשכו של הספר. אלא שכל זה רק נרמז: "רומן מכתבים" הוא רומן המטעים את חוויית הקריאה והכתיבה, לא רק משום שהנושא שלו הוא אנשים הקוראים וכותבים, אלא גם מפני שהוא דורש מקוראיו (כאשר הוא כתוב לפי כללי הז'אנר!) מאמץ בלשי ממש של פיענוח רמז-מתוך-רמז.
נאמר אולי כך: רומן מכתבים דומה, מבחינות רבות, לדרמה: סדרה של "רפליקות" ללא דמות מספר. בידיו של סופר לא מיומן, נדמה שהדמויות פונות באמצעות המכתבים אל הקוראים כדי לתת להם מידע הידוע כבר למכותב ולהשלים את הנחוץ לצורך העלילה ("זוכרת את הלילה ההוא כש..."). מכאן נובעת אולי תחושת המלאכותיות העולה לעתים מקריאת רומנים כאלו (ולאו דווקא מתוך ההתיישנות ההיסטורית של "מי כבר כותב היום מכתבים"). אולם במיטבו, רומן המכתבים של המאה ה-18 (תקופת שיאו ופריחתו של הז'אנר הזה) נמנע מן הפנייה הישירה אל הקוראים. זוהי ספרות של Wit, פקחות: הקוראים הם השופטים היחידים. כל המידע מונח לפניהם, והם אלו שמרכיבים את פיסות העלילה ומחברים אותן יחד.
בכל זאת, "אנשים עלובים" אינו רומן מכתבים רגיל. רומן המכתבים היה על פי רוב צורה "סנטימנטלית", וגיבוריו היו אצילים ואצילות או סתם כפריות בעלות רגשות נעלים - על כל פנים לא עלובי עולם. רומן כמו "אנשים עלובים", אילו נכתב במאה ה-18, היה צריך להיות הרבה יותר "יחסים מסוכנים": לצד הנערה התמימה ורוורה היה צריך להופיע, לכל הפחות, האציל שטוף הזימה ביקוב. הדמות המרכזית של מקאר דייבושקין - כלומר דמות נלעגת, "גוגולית", בתוך רומן מכתבים - זהו ההיבריד המהותי, חידוש שיצר דוסטוייבסקי, דווקא מתוך הז'אנר הארכאי, כביכול. אותה החירות של רומן המכתבים נמסרת לידיו של גיבור לא מסורתי כדי לאפשר לו פתחון פה. לוויסריון בלינסקי, החידוש היה לא כל כך ספרותי אלא פוליטי: הנה ניתן פתחון פה ל"מעמד נמוך", הנה ה"רומן החברתי" של רוסיה בת הזמן, וכולו נפעם מהתרגשות, הוא העיר את דוסטוייבסקי באישון לילה.
דוסטוייבסקי נועד לזכות בתהילת עולם על היבריד אחר לגמרי: ברומנים המאוחרים שלו הוא עירב את מסורת הרומן הריאליסטי של המאה ה-19 עם כתיבה עיתונאית, פיליטונית, "הגותית": כך נוצר רומן-הרעיונות. "אנשים עלובים" אינו רומן רעיונות, ולכן הוא נראה כמעט זר לדוסטוייבסקי כפי שהתגבש בתודעתנו. אולי לטובה: הוא מזכיר לנו שדוסטוייבסקי לא היה הוגה דעות אלא, בעיקר, סופר מיומן מאוד. באופן טבעי נוטים תרגומי דוסטוייבסקי להעדיף את הרומנים הדוסטוייבסקאים המובהקים וכך, למרות מקומו הכביר של דוסטוייבסקי בהיווצרות הספרות העברית החדשה, טרם תורגם ספר הביכורים הזה לעברית. אנו נוכחים מחדש בכשרונו המזהיר של רועי חן, לא רק בתרגום קולח ומדויק מסגנונות רבים ושונים אלא גם לזיהוי היצירות שתרגומן נחוץ. תודה מיוחדת גם לספריה החדשה, וכמקובל שם - לאחרית הדבר המצוינת במיוחד של מנחם פרי. בספר כולו ניכרת מלאכת עריכה מעולה, בהפקה המושלמת ובהערות הבהירות והמדודות. לא מתדפקים אצלנו על דלתות אנשי ספרות באישון לילה, ובכל זאת, מעל דפי העיתון, מתבקש להביע את תודתי.
ספרה של מאיה ערד, "אמן הסיפור הקצר", יראה אור בקרוב בהוצאת חרגול-עם עובד
