מי מפחד מהספר הרשע? לורן צ'יילד. תירגמה מאנגלית: גילי בר-הלל סמו. הוצאת אגם, עמ' לא ממוספרים, 67 שקלים בספרה החדש של לורן צ'יילד קורה משהו משונה ומפתיע כבר באיור הכריכה הקדמית, המתאר סצינת אימה קלאסית: הגיבור, הרבי, המחזיק ספר בידיו, מציץ הצדה בחשדנות בעוד שדווקא מהצד השני (זה הזמן לכסוס ציפורנים...) נשלחת לעברו יד גרומה מלווה בצלה המושחז. מה שמפתיע הוא שכריכת הספר שהרבי מחזיק זהה לזו שהקורא עצמו אוחז בידיו, וכוללת העתק של הרבי האוחז באותה כריכה והכל חוזר חלילה. סצינת האימה, המוכפלת אינספור פעמים, הופכת לפארודיה על עצמה ויוצרת תחושה כאילו אנו, הקוראים האוחזים בספר כמו זה שבידיו של הרבי, הופכים לגיבורי הספר לא פחות ממנו. באותו אופן, גם שם הספר הוא שאלה המופנית לקוראים לא פחות מאשר אליו: "מי מפחד מהספר הרשע?"
"לא אנחנו", יצהירו מיד הילדים שכבר מכירים את ספריה האחרים של לורן צ'יילד ואף יזהו מיד את הדמיון בין דמויותיה (צ'רלי ולולה, למשל) לבין גיבור הספר הזה. במיוחד הקוראים המכירים את הספר הקודם בכיכובו, "היזהרו מזאבים שקופצים מסיפורים" (כנרת), יודעים שאין באמת סיבה לחשוש. בספר הקודם, הזאבים ה"מפחידים" קפצו מספריו של הגיבור ואיימו לאכול אותו, אך מיד התברר שעם קצת עזרה מהפיה הטובה והרבה טיפשות מצד הזאבים, הכל יבוא על מקומו בשלום ובעיקר, עם המון הומור.
הפעם הרבי נופל בטעות אל הספר האהוב עליו, "אגדות קלאסיות", וכדי לצאת חזרה אל העולם האמיתי
הוא יצטרך לעבור הרפתקאות הזויות ומשעשעות מאחורי הקלעים של כמה מהמעשיות המפורסמות לילדים. יצירות שבהן מיטשטשים הגבולות בין עולמו האמיתי של הגיבור לבין עולם הספרים שלו אינן רעיון חדש ("הסיפור שאינו נגמר"; "לב של דיו"). כך גם לגבי השימוש הפארודי בדמויות נודעות ממעשיות קלאסיות (סרטי וספרי "שרק"; סדרת הקומיקס "Fables"). אולם בדרך כלל מדובר ביצירות המשתייכות לז'אנר הפנטסיה לנוער ומבוגרים שכבר צברו ניסיון בקריאה, ופחות לילדים בני 5-6. בסיפור הנוכחי צריך להכיר את הסיפור על זהבה ושלושת הדובים כדי להבין את הבדיחה בסצינה שבה אמא-דובה מציעה להרבי דייסה חמה מדי או קרה מדי, משום שנגמרה כל הדייסה ש"מתאימה בדיוק". ואמנם הציפייה מהקוראים היא שיכירו את סטריאוטיפ "הפיה הטובה" לפני שהוא מתנפץ - כשהפיה טוענת שאינה יכולה לעזור להרבי משום שהיא "לא עוזרת לבנים, רק לבנות במצוקה". אך למרבה המזל, צ'יילד, מספרת מיומנת ומנוסה, אינה מקשה על קוראיה יתר על המידה וברוב הרפתקאותיו של הרבי תספיק גם היכרות שטחית למדי עם המעשיות הנזכרות.
"מי מפחד מהספר הרשע?" הוא ספר משעשע ואנרכיסטי בעיקרו (וכאן המקום לשבח את התרגום של גילי בר-הלל סמו, שמצליח לשמר את האווירה הפרועה שצ'יילד יוצרת). הדבר אינו מסתכם רק בפארודיה על המעשיות הקלאסיות, אלא בהתערבותו האקטיווית של הרבי בשינוי העלילות המוכרות. הרבי מגלה לתדהמתו שכל הדברים שהוא עולל לדפי ספרו קיבלו ביטוי בעלילה ושינו את מסלולה המוכר. השפמים והמשקפיים שהוא שירבט לדמויות מעלים עליו את חמתן, וגזירת הנסיך מתוך הספר מונעת את הפגישה הגורלית עם סינדרלה הנאלצת, בשל כך, לחזור למטבח ולניקיונות (ויש לה לא מעט עבודה הודות להרבי, שפירורי הביסקוויטים שלו נותרו דבוקים לעמוד שלה).
גם לאחר שגילה את השפעת התערבותו בספר בעבר, בתור קורא, הרבי ממשיך "להשחית" אותו בתור דמות. בדומה ל"אהרן והעיפרון הסגול" (מודן), הוא מאלתר למלכה כס מלכות במקום זה שנתלש, ומצייר לעצמו דלת כדי לברוח מסצינה מאיימת. במקום שבו הרבי גוזר לעצמו את הדרך לעמוד הבא, הקוראים יופתעו לגלות חור אמיתי.
כמו בספרי ילדים רבים אחרים בתקופה האחרונה, גם כאן השימוש בפעלולים טיפוגרפיים הוא אינסופי כמעט. אולם בעוד שבספרים מסוימים זה נראה כמו עודף יצירתיות של המחלקה הגרפית, כאן יש לכך הצדקה. ראשית, הגופן המשתנה מכתיב קצב הקראה וניגון מסוים המתאים לדיבור הדמויות הסטריאוטיפיות השונות. בנוסף, כיוון שמסופר על ילד שנופל לספר, לצורת המלים עצמה יש תפקיד בעלילה. בעמוד שהרבי גזר והדביק הפוך, למשל, השורות מתהפכות, ובמקום אחר המלים משמשות כמגדל רעוע שעליו הוא מטפס כדי להימלט.
האיורים של צ'יילד מובילים את הקרנבל הפוסט-מודרני הזה בקולאז' מרהיב המשלב דמויות מצוירות, תצלומים, גזרי טפטים וה"קשקושים" הילדיים של הרבי. אף על פי שלכל העומס הוויזואלי הזה יש הצדקה אמנותית, קשה להימנע מההרגשה שחלק מהספר מאויר עד חנק, ולעתים העין משוועת למעט ריק.
מה שבטוח הוא שילדים ייהנו בקריאות נוספות לצוד את הפרטים הקטנים. אפשר, למשל, לספור את הטלפונים שהרבי הוסיף בעמודי הספר או לחפש את הופעת האורח של הזאב מהספר הקודם (רמז: הוא לבוש שמלה). "הספר הרשע" הוא התנסות באותה מידה שהוא סיפור. צ'יילד יוצרת פנטסיה שקוראים צעירים רבים משתעשעים בה: מה היה קורה אילו היינו נקלעים לסיפורים שאנו קוראים? מבוגרים יתפתו אולי לחפש נמשל מורכב יותר, אבל כל מה שהם ימצאו בין השורות זה את פירורי הביסקוויטים של הרבי - שכן התוצאה הסופית אינה לוקחת את עצמה ברצינות יתרה. עוד גרם אחד של תחכום והספר היה מחמיץ את קהל היעד שאליו הוא פונה.
