"אני הייתי הראשון שהשתמש בתואר 'יהודי-ערבי'", אומר שמעון בלס, סופר, חוקר ספרות ומרצה באוניברסיטת חיפה. בעת, בגיל 78, הוא מעז לראשונה להיחשף ישירות ולגולל את סיפור חייו, מהעלייה לארץ, המעברה והריסוס בדי-די-טי, ועד לכתיבה בערבית
בספרו החדש "בגוף ראשון" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, הכבשה השחורה) משרטט שמעון בלס את צמיחתו כאינטלקטואל והפיכתו לסופר, על התפר שבין התרבות הערבית לתרבות העברית, בין בגדאד לתל אביב. בלס, יליד 1930, פירסם את הרומן הראשון שלו - "המעברה" - ב-1964, רומן שהיה לחלק ראשון בטרילוגיה "תל אביב מזרח". בין ספריו: "מול החומה", "בעיר התחתית", "חדר נעול" ו"סולו". בין השנים 1971-1974 חי בפאריס, שם כתב דוקטורט על השתקפות הסכסוך הישראלי-ערבי בספרות הערבית ועם שובו לישראל נמנה עם סגל ההוראה בחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת חיפה.
בספרך "בגוף ראשון" בחרת לגולל את מסלול חייך מבגדאד לתל אביב, לראשונה באופן אישי וחשוף. זה משהו שמעזים לעשות רק בגיל 78?
"זיכרונות אפשר לכתוב גם בגיל 20. לא כן אוטוביוגרפיה המציגה ובוחנת מסלול חיים, על ההישגים והכישלונות שבהם. אני בחרתי בשם ?בגוף ראשון' כדי להדגיש ולסכם את זווית הראייה שלי לדרך שעברתי ולא הייתי יכול לעשות את זה אלא בשנות חיי המאוחרות".
"המעברה", ספרך הראשון, נפתח במשפט בערבית ולפיכך סימן אותך מיד כסופר "ערבי-יהודי". האם הזהות הזאת שחסמה לדעתך את דרכך לקאנון הספרות העברית?
"המשפט בערבית הוא בסך הכל שלט של בית קפה במעברה שרוב תושביה היו יוצאי-עיראק. אילו היתה המעברה מאוכלסת ביוצאי רומניה, איש לא היה מתרשם משלט ברומנית בבית קפה. הערבית היתה שפתם הטבעית של יהודי עיראק, היא גם היתה שפת ההוראה בבתי ספר ושפת הכתיבה של סופרים יהודים שצמחו החל בשנות ה-20 של המאה שעברה. אשר לתואר ?יהודי-ערבי', אני הייתי הראשון שהשתמש בו בראיון עיתונאי שזכה לכותרות גדולות.
"הערבי בתודעה הישראלית הוא ?האחר' שאתו אנחנו נמצאים בקונפליקט, הוא גם האויב, ולכן חיבור בין שני תארים אלה מעורר תמיהה. כבר אמרתי שאני לא חציתי ים כדי להגיע לישראל, אלא עברתי ממקום למקום בתוך המזרח התיכון. אני חייב גם להוסיף כאן, שבין חוקרי הספרות העברית אין, ולו חוקר אחד, הבקי בספרות הערבית, או בכלל שולט בערבית".
האם הרגשת החמצה שדווקא במדינה השוכנת במזרח התיכון נאלצת לוותר על שפת האם, הערבית, ולאמץ את העברית, ועדיין נותרת זר בזירה הספרותית?
"המעבר לכתיבה בעברית היה מחויב המציאות. בשנים הראשונות האמנתי שסופר לא יכול ליצור אלא בשפתו הטבעית, המשכתי לכתוב ולפרסם בערבית, גם כתבתי את הגרסה הראשונה של ?המעברה' בערבית, וזאת בזמן שעבדתי קרוב לשש שנים ככתב לעניינים ערביים בעיתון 'קול העם' ופירסמתי עשרות מאמרים ותרגומים מערבית. אבל בהמשך הזמן נוכחתי שאני דן את עצמי לבדידות והחלטתי לעשות מאמץ ולעבור לעברית. הסופר הצרפתי יוצא רומניה אמיל סיוראן המשיל את מצבו של הסופר העובר לכתיבה שלא בשפת אמו למצבו של עוף נודד שמלמדים אותו גיאוגרפיה. אבל האדם אינו ציפור והוא יכול לעמוד במשימה ולהצליח בה תוך שמירה על זהותו".
חוקרי ספרות טוענים שכתיבתך מערערת על כתיבת "דור המדינה". אתה מסכים?
"המעבר שלי לכתיבה בעברית לא היה כרוך בשום צורה ואופן באימוץ או חיקוי דרך כתיבתם של סופרי המדינה. אני, בשונה מהסופרים אלה, בן התרבות הערבית ודמות הערבי ביצירה שלי, כמו בספרי 'חדר נעול' (זמורה-ביתן, מודן) או ב'סולו' (ספריית פועלים) למשל, היא דמות הקרובה אלי ביותר, דמות בעלת זהות כפולה כמוני ואני יכול לחדור לעולמה ולחוות את חוויותיה ולא רק להתבונן בה מבחוץ".
"בגוף ראשון" נפתח בתיאור "היום שבו נהייתי אזרח מדינת ישראל" כולל הריסוס בדי-די-טי. למה בחרת לפתוח את הספר בזיכרון הזה דווקא?
"עניין הריסוס בדי-די-טי מן הסתם לא הרשים אותי במיוחד אחרי טיסה בצפיפות נוראה ולכן נשכח מלבי, אבל אני זוכר את האכזבה שנחלתי כשהגישו לנו תה פושר עם פרוסת לחם שחור עבה, ואני חשבתי שזו עוגת שוקולד".
