משתתף בתחרות הפסנתר על שם ארתור רובינשטיין. מה הסיפור שלו?
תצלום ארכיון: טלי שני
זבוב על הפסנתר אבי גרפינקל. הוצאת כרמל, 148 עמ', 79 שקלים
הספר "זבוב על הפסנתר" משחזר תקופה מכרעת בחייו של עידו רוזן, פסנתרן בן 28, שמשתתף בתחרות פסנתר מדומיינת ושמה "האביב": החל בשלב חצי-הגמר של התחרות, דרך ההכנה לשלב הגמר (ארבעה שבועות) ועד הגמר עצמו.
כמי שסיקר את תחרויות "האביב" האמיתיות, אין לי ספק שבאירועים כאלה, בגלל ההתמקדות ההכרחית בעיקר (הנגינה וההשוואה בין המתחרים), מוחמצים סיפורים "אמיתיים". המשתתפים נתפשים משתי זוויות: אחת, נוכחת ומוצהרת, היא איכות ביצועיהם, השנייה נוכחת ולא מוצהרת - הופעתם החיצונית. לתחרות רובינשטיין, למשל, באים עשרות פסנתרנים מכל העולם. לרובם אין לכאורה היסטוריה שראויה להיכתב; הם רק ניגנו, למדו, הופיעו בקונצרטים ורסיטלים פה ובכיתות אמן שם ובפסטיבל הזה ובהשתלמות ההיא.
אולי לשניים-שלושה מהם יש גם סיפור שדווקא ראוי להיכתב, אבל למי יש זמן ואפשרות לבדוק. אפילו על הפסנתרן העיוור, שניצח בתחרות ון-קלייבורן בטקסס לפני שבועות אחדים, אין יודעים כמעט מאומה. הוא מכונת מוסיקה וגם אם יתברר שפרט לנגינה אינו יודע כמעט דבר, זה כביכול לא חשוב. עלילתו המושכת של "זבוב על הפסנתר" מנצלת את החלל האופייני בכתיבה על תחרויות, שכל כך מתבקש למלא אותו, ומדגימה בצורה מרתקת איך סיפורים על חייהם של מתחרים עשויים להיראות.
פסקת הפתיחה של הספר מנחיתה מכת עניין בעזרת האמצעי הבדוק: טענות עדתיות. גיבור הספר, עידו, מאזין לנגינתה של מיה, אחת ממתחרותיו. "כבר מהצלילים שהפיקה בשלב ההיכרות עם הפסנתר, יכול היה לזהות את מוצאה. נגינתה, אפילו בחימום הראשוני הלא מחייב, התאפיינה במהירות, דיוק, עוצמה וניקיון של ביצוע - כמו גם בהעדר עומק ואמירה". עידו (ואולי גם הסופר) לוקה בהשקפה סטריאוטיפית על המורשת הרוסית בפסנתרנות.
בעמוד הבא מככבת פסקה פרובוקטיווית אף יותר, ובה מהרהר עידו על הצלחותיהם (עד כה) של שני מתמודדים נוספים, יובל וליאור: "יובל הציג את עצמו בשמו השני הנשכח, צדוק, ודיבר אל השופטים ב-ח' וב-ע', ואילו ליאור כתב בטופס המועמדות שגדל בירוחם (בגיל ארבע עבר לראשון לציון) וענד על יד ימין גורמט עבה מזהב. עידו היה משוכנע שהגורמט נקנה במיוחד לצורך זה, של הפגנת מזרחיות מעושה". לשם מה להפגין מזרחיות? מפני שהשופטים, לדעת עידו, בהיותם צברים אשכנזים, "הוכו ברגשי אשם על מה שהם והוריהם עוללו לכל בני המיעוטים והעדיפו להעניק להם את כל הפרסים". תחושתי: הסופר אבי גרפינקל, דרך גיבורו עידו, כותב על תחרויות פסנתר, אבל נראה שלבו וכעסו מצויים בזירות אחרות, למשל זירות שבהן מחלקים פרסים לסופרים.
סגנונו של הספר פשוט וקולע, וקריאה במבט טרחני של מגיה מצליחה לדוג רק התפייטות מוגזמת אחת. גרפינקל כותב על דבקותו של עידו באתרי חדשות באינטרנט: "זאת היתה בסך הכל הביטנה המלוכלכת של מעיל ההתמכרות שלא ניתן לפשוט אותו". מעידונת נוספת: לקראת סוף הספר נסחף עידו בהרהורים מעורפלים על שמות, לרבות על הצ'מבלן הצעיר גולדברג מ"ואריאציות גולדברג" של באך: "יוהן גוטליב גולדברג, יוהן גולדברג גוטליב, גולדברג גוטליב יוהן". מדובר, כמובן, בשאילה מיותרת ממשפט דומה ב"זכרון דברים" של יעקב שבתאי.
רוב הסיפור נמסר מנקודת המבט של עידו, אבל כשמגיע שלב הגמר של התחרות, גם עידו וגם הקוראים סקרנים לדעת איך השופטים, בהתייעצות הפנימית, בוחרים את הזוכה. "מה לא היה (עידו) נותן כדי להיות זבוב על הקיר שלצדו הם מהלכים", כותב גרפינקל, ומביא דיווח מרתק של דיוני השופטים. לא רק ההתייעצות, אלא אפילו המחשבות של השופטים נמסרות. הזבוב רואה גם ללבב.
כשההתייעצות נגמרת ומגיע רגע בחירת המנצח, היתה לסופר בעיה. לא אציג את הבעיה ולא אגלה את הפתרון שמצא לה, כי הפתרון מפתיע והפתעה אין להרוס. רמז: הפתרון המפתיע קשור בדרך שבה נמסרת ההתרחשות. רמז דק פחות: קוראים שיתפעלו מהפתרון של גרפינקל יטענו - בתשובה לשולליו - כי מה שחשוב בסיפור הוא התהליך שעובר על עידו, בנפשו, בתודעתו, לא אירועים קונקרטיים בעלילה.
הספר כולל עיוותי מציאות אחדים, שגיאות (מכוונות, אולי) שגורעות מרושמו בלי צורך. דוגמאות: בניגוד לכתוב בספר, לאנג-לאנג לא הקליט את סונטת "האמרקלאוויר" של בטהובן. חשוב מזה: שופטים בתחרות פסנתר בישראל לא יכריזו פתאום על הפסקת צהריים ברגע שמתחרה נרגש (עידו) עולה לנגן, בשעה שנקבעה לו. גם בחירת השם "האביב", לתחרות הבדיונית (שמתקיימת במוזיאון תל אביב, כמו תחרות "האביב" האמיתית) היא הכרעה מוזרה. סטיות אלה מהמציאות אינן דרושות ואינן מעמיקות את הבנתנו בעולמו הפנימי של עידו רוזן.
