מאגר נתונים סודי של משרד הביטחון מתעד לראשונה את ממדי הבנייה הבלתי-חוקית בשטחים: יותר מ-30 התנחלויות, בכללן ותיקות ומבוססות כעפרה, אלון מורה ובית אל, השתלטו על קרקעות פרטיות תוך הסגת גבול. ב-75 אחוז מהישובים נעשתה בנייה ללא אישורים. משרד הביטחון מסרב לפרסם את הנתונים. שליחו של אובמה ודאי יתעניין בהם
רק לפני ארבע שנים החליטה מערכת הביטחון על משימה אלמנטרית לכאורה - הקמת מערך נתונים מקיף של ההתנחלויות. בראש הפרויקט הזה הועמד תא"ל (מיל') ברוך שפיגל, עוזר שר הביטחון אז, שאול מופז. במשך יותר משנתיים עסקו שפיגל וצוותו, שהוחתמו על התחייבות מיוחדת לשמירת סודיות, באיסוף שיטתי של מידע, בעיקר מהמינהל האזרחי.
אחת הסיבות העיקריות לאיסוף היתה הצורך במידע אמין וזמין שיאפשר להתמודד עם פניות משפטיות של תושבים פלסטינים, ארגוני זכויות אדם ותנועות שמאל, שמערערים על חוקיות הבנייה בהתנחלויות ועל שימוש בקרקעות פרטיות להקמתן או להרחבתן. הנתונים שהצטברו, עקב בצד אגודל, הוגדרו כחומר נפץ מדיני. מערכת הביטחון, ובראשה השר אהוד ברק, מיאנה בעקשנות לפרסמם, בין היתר בנימוק שהפרסום עלול לפגוע בביטחון המדינה וביחסי החוץ שלה. ואכן, מי שעשוי להתעניין במיוחד במידע שאסף שפיגל הוא ג'ורג' מיטשל, השליח המיוחד למזרח התיכון של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, שבא השבוע לביקור ראשון בישראל מאז מינויו. מיטשל הוא זה שחיבר ב-2001 את הדו"ח שהוביל לניסוח "מפת הדרכים" ועשה בו הקבלה בין הפסקת הטרור לבין הפסקת הבנייה בהתנחלויות.
מסד הנתונים הרשמי הזה - המקיף ביותר שהוכן אי-פעם בישראל על השטחים - הגיע לאחרונה לידי "הארץ" וכעת נחשפים כאן לראשונה הפרטים שהמדינה מסתירה במשך שנים. מניתוח הנתונים מתברר, כי ברוב מכריע של ההתנחלויות בגדה, כ-75 אחוז, התבצעה בנייה, לעתים רחבת היקף, בלי האישורים המתאימים או בניגוד לאלה שניתנו. כמו כן נחשפת במאגר העובדה כי ביותר מ-30 התנחלויות נעשתה בנייה נרחבת של בניינים ותשתיות (כבישים, בתי ספר, בתי כנסת, ישיבות ואפילו תחנות משטרה) על קרקעות פרטיות של פלסטינים תושבי הגדה.
הנתונים, יודגש, אינם מתייחסים רק למאחזים הבלתי-חוקיים (שפרטים עליהם נכללו בדו"ח הידוע שחיברה עו"ד טליה ששון ושפורסם במארס 2005), אלא ללב לבו של מוסד ההתנחלות, החל מההתנחלויות הוותיקות והאידיאולוגיות כאלון שבות (הוקמה ב-70' ומתגוררים בה 3,291 תושבים, בהם למשל הרב יואל בן נון), עפרה (הוקמה ב-75', 2,708 תושבים, בהם יהושע מור יוסף, לשעבר דובר מועצת יש"ע ואנשי התקשורת אורי אליצור וחגי סגל), או בית אל (הוקמה ב-77', 5,308 תושבים, בהם חגי בן ארצי, אחיה של שרה נתניהו); דרך התנחלויות גדולות שהמניעים להתיישבות בהן כלכליות בעיקרן, דוגמת העיר מודיעין עילית (שנוסדה ב-90' וכיום חיים בה 36,282 תושבים), או גבעת זאב הקרובה לירושלים (הוקמה ב-83', 11,139 תושבים) וכלה בהתנחלויות קטנות יותר, דוגמת נוקדים שליד ההרודיון (הוקמה ב-82', 851 תושבים, בהם ח"כ אביגדור ליברמן).
הפרטים הנחשפים במאגר הנתונים אינם עולים בקנה אחד עם עמדתה הרשמית של המדינה, כפי שהיא מוצגת למשל באתר משרד החוץ, על פיה "השימוש שעושה ישראל בקרקעות עבור התנחלויות תואם לכל הכללים והנורמות של החוק הבינלאומי. קרקעות בבעלות פרטית לא הוחרמו לטובת הקמת התנחלויות". כיוון שברבות מההתנחלויות היתה הממשלה עצמה, בעיקר באמצעות משרד הבינוי והשיכון, האחראית על הבנייה וכיוון שרבות מהחריגות קשורות לבניית תשתיות, כבישים, מבני ציבור וכו', הנתונים הרשמיים מוכיחים גם את אחריותה של הממשלה להפקרות התכנון והאכיפה בשטחים. היקף חריגות הבנייה מעיד גם על התפקוד הלקוי של המינהל האזרחי, הגוף שבסמכותו האישור והפיקוח על בנייה בשטחים.
עבודת מטה ממושכת
גם כיום, יותר משנתיים לאחר שסיים את תפקידו הרשמי, נשאר ברוך שפיגל נאמן למערכת. בשיחה עמו הוא מציין פעמים אחדות שהוא חתום על התחייבות לשמור על סודיות ואינו מוכן להיכנס לפרטי העבודה שעליה היה אחראי.
השר מופז מינה את שפיגל לטפל בכמה סוגיות שבעניינן נתנה ישראל התחייבות לארצות הברית, והוא עסק בין השאר במעקב אחר הבנייה בהתנחלויות ובמאחזים, בשיפור תנאים לתושבים פלסטינים שחייהם נפגעו בגלל הקמתה של גדר ההפרדה ובפיקוח על חיילי צה"ל במחסומים. לפני כשנתיים חשף כתב "הארץ", עמוס הראל, כי המשימה העיקרית שהוטלה על שפיגל היתה ההקמה של בסיס נתונים עדכני של מפעל ההתנחלויות. זאת, לאחר שהתברר שלארצות הברית, ואפילו לצוות מעקב ההתנחלויות של תנועת שלום עכשיו, יש מידע הרבה יותר מדויק על הבנייה בשטחים מאשר למערכת הביטחון, שהסתמכה בעיקר על מה שאספו פקחי המינהל האזרחי. בסיס הנתונים הישן לקה בפערים רבים, שנבעו מכך שהמערכת, ברובה, העדיפה לא לדעת מה בדיוק מתחולל בתחום זה.
שפיגל, בשיחה עמו, מדגיש כי לא הכין דו"ח, אלא "דאטה-בייס", בסיס נתונים, שמתבסס בעיקר על מידע של המינהל האזרחי. מאגר הנתונים הזה כולל מידע כתוב המגובה בתצלומי אוויר ושכבות מידע GIS (ממ"ג - מערכת מידע גיאוגרפית) הכוללות את המידע על הסטטוס של הקרקע וגבולותיה הרשמיים של כל התנחלות. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, באמצע 2008 התגוררו כ-290 אלף יהודים ב-120 התנחלויות רשמיות ובעשרות רבות של מאחזים שהוקמו ברחבי הגדה המערבית ב-41 השנים
צילומים: אורי בלאו
האחרונות.
"זו היתה עבודת מטה ארוכה שנמשכה שנתיים וחצי", אומר שפיגל. "היא נעשתה בשביל לבדוק את הסטטוס של ההתנחלויות והמאחזים ולהגיע למידת הדיוק הגדולה ביותר שניתן מבחינת הדאטה-בייס: הסטטוס הקרקעי, הסטטוס המשפטי, גבולות הגזרה, התב"ע (תוכנית בניין עיר), החלטות ממשלה, 'אדמות סקר' (שלא ברור מי בעליהן). היתה עבודה מלאה ומקצועית עם צוות מקצועי של משפטנים, של אנשי תכנון, מומחי GIS, ואני מקווה שהעבודה הזאת נמשכת, כי היא חיונית מאוד וצריך לדעת מה קורה ולפי זה לקבל החלטות".
מי עוקב היום אחרי הדברים?
"אני מניח שהמינהל האזרחי".
מדוע לא היה בסיס נתונים כזה עד למינוי שלך?
"אני לא יודע כמה זה היה בזום (פוקוס) לעשות את זה".
מדוע לדעתך המדינה אינה מפרסמת את הנתונים?
"הנושא הוא רגיש ומורכב ויש כל מיני שיקולים, מדיניים וביטחוניים. היו שאילתות על זכות הציבור לדעת, חוק חופש המידע - תשאל את הגורמים המוסמכים למה לא (לפרסם)".
מה הדברים הרגישים?
"זה לא סוד שיש חריגות, שיש בעיות של מקרקעין. זו בעיה מורכבת".
יש בעיה גם לתדמית המדינה?
"אני לא התעסקתי בתדמית. התעסקתי בעבודה סיזיפית כדי שקודם כל יידעו מה יש ומה חוקי ומה לא חוקי ומה מידת אי-החוקיות - מהשתלטות על קרקע פלסטינית פרטית ועד משהו שבתהליכי אישור בתב"ע. תפקידנו היה לעשות את העבודה הפרטנית של כל הישובים והמאחזים שהיו קיימים אז... מצאנו מה שמצאנו והעברנו את זה".
לדעתך צריך לפרסם את זה?
"את החלק היותר פשוט, הנושא של תחומי השיפוט, אני חושב שכבר החליטו לפרסם. יש דברים שהם יותר רגישים, זה לא סוד שיש בעיות ואי-אפשר לעשות משהו לא חוקי ולהגיד שהוא חוקי. אני לא יכול לפרט, כי לא שיחררו אותי מהסודיות".
עמוס הראל כתב שממצאיו של שפיגל הוצגו לשרי הביטחון, אך מעולם לא פורסמו, גם כדי למנוע מחלוקת עם הממשל האמריקאי. "כולם מדברים על 107 המאחזים", צוטט אז מקור הבקיא בממצאים, "אבל זה רק הכסף הקטן. הסיפור הגדול הוא ההתנחלויות הוותיקות, החוקיות לכאורה. הבנייה שם נמשכת כל השנים, תוך התעלמות בוטה מהחוק ומכללי המינהל התקין".
דרור אטקס, בעבר מרכז פרויקט מעקב-התנחלויות ב"שלום עכשיו" וכיום מרכז את פרויקט האדמות בארגון "יש דין", אומר כי "סירובה המתמשך של המדינה לחשוף את החומר הזה באמתלה של שיקולי ביטחון הוא דוגמה מחפירה נוספת לאופן שבו המדינה מנצלת את סמכויותיה כדי לצמצם את המידע העומד לרשות האזרחים בבואם לגבש עמדות מושכלות המבוססות על עובדות ולא על שקרים וחצאי אמיתות".
בעקבות החשיפה הראשונית דרשו התנועה לחופש המידע ותנועת שלום עכשיו ממשרד הביטחון לפרסם את מאגר הנתונים, בהתאם לחוק חופש המידע. משרד הביטחון סירב. "מדובר במאגר נתונים ממוחשב, המכיל מידע מפורט, בחיתוכים שונים, בדבר הישובים היהודיים ביהודה ושומרון", נמסר בתגובה ממשרד הביטחון. "החומר נאסף על ידי מערכת הביטחון לצרכיה וכלל בין היתר מידע רגיש. המשרד התבקש לאפשר עיון בחומר לפי חוק חופש המידע, ולאחר בדיקת הבקשה הוחלט שלא ניתן למסור את החומר. הנושא תלוי ועומד בעתירה לפי חוק חופש המידע המתנהלת בפני בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב".
ללא בסיס חוקי כלשהו
מסד הנתונים סוקר בסדר אלפביתי, התנחלות אחר התנחלות. בתחילה ישנה התייחסות למקור השם של כל התנחלות ובהמשך לצורת ההתיישבות בה (ישוב עירוני, מועצה מקומית, מושב, קיבוץ וכו'), להשתייכותה הארגונית (חרות, אמנה, תק"ם וכו'), למספר התושבים, החלטות הממשלה הרלוונטיות לכל אחת, הגופים שלהם ניתנה הקרקע, סטטוס המקרקעין שעליהם הוקמה כל התנחלות (אדמות מדינה, אדמות פרטיות - של פלסטינים או יהודים וכו'), סקירה של מאחזים בלתי-חוקיים שנבנו בקרבת ההתנחלות ומידת מימושן של תוכניות בנייה בתוקף. הסעיף הנפיץ ביותר בנוגע לכל התנחלות נקרא "בנייה בהעדר תוכניות מאושרות" ומתחתיו, באותיות אדומות, מפורטים היקפי הבנייה שהתבצעה ללא אישור והמיקום המדויק שלה בהתנחלות. "אני לא מכיר את הנתונים האלה", אומר יו"ר מועצת יש"ע, דני דיין.
מבין שלל הגילויים הנחשפים בנתונים הרשמיים, מרתק להיווכח מה נכתב על ההתנחלויות הוותיקות של תנועת גוש אמונים, למשל עפרה. על פי דו"ח שפירסם לאחרונה ארגון בצלם, רוב שטחה הבנוי של ההתנחלות נמצא על קרקעות פרטיות של פלסטינים - ולפיכך היא בבחינת מאחז בלתי-חוקי שיש לפנותו. ממועצת יש"ע נמסר בתגובה על דו"ח בצלם, כי העובדות בו "מסולפות מן היסוד ומטרתן להציג מצג שווא. תושבי עפרה מקפידים על זכויותיהם של בעלי הקרקעות הערבים, שעמם הגיעו להסדר לגבי בניית השכונות וכן הסדר המאפשר לבעלי קרקעות פרטיים להמשיך ולעבד את אדמתם".
אלא שהמידע על עפרה במסד הנתונים הרשמי אינו מותיר מקום לספק: "הישוב אינו מוסדר בתוכניות מתאר בתוקף. רוב הבנייה בישוב על אדמות פרטיות רשומות ללא בסיס חוקי כלשהו וללא אפשרות הכשרה". במסד מפורט גם היכן בדיוק נעשתה בנייה בלי אישורים: "בישוב הוותיק - למעלה מ-200 מבני קבע למגורים, מבנים חקלאיים, מבני ציבור, הכשרות שטחים, דרכים, מטעים בתחום הישוב הוותיק (שלגביו הוגשה תוכנית 221, שלא קודמה בשל בעיית בעלות)". אחרי אזכור של 75 קרוואנים וסככות בשני מקבצים בתחום הישוב הוותיק, מתייחס מסד הנתונים אל שכונת רמת צבי, מדרום לישוב הוותיק: "כ-200 מבני קבע וכן הכשרות שטח ופיתוח לבניית קבע נוספת, כולה על אדמות פרטיות תוך הסגת גבול".
מקום אחר שהנתונים אודותיו חושפים בנייה בלתי-חוקית הוא אלון מורה, מההתנחלויות המפורסמות ביותר בשטחים. ביוני 79' עתרו לבג"ץ כמה מתושבי הכפר רוג'יב, מדרום-מזרח לשכם, בדרישה כי יבטל את צו התפיסה של כ-5,000 דונם שבבעלותם, שנועדו להקמת ההתנחלות. בבית המשפט טענה הממשלה, כפי שנהגה עד אז, שהקמת ההתנחלות נדרשת בשל קיומם של צרכים צבאיים ולכן צווי התפיסה חוקיים. אך בתצהיר מטעם העותרים קבע הרמטכ"ל לשעבר, חיים ברלב, כי "אלון מורה, לפי מיטב הערכתי המקצועית, אינו תורם לביטחון ישראל".
בג"ץ, בהתבסס על תצהיר זה ותצהירם של מתנחלי גרעין אלון מורה, שטענו אף הם כי אין זו התנחלות זמנית שהוקמה לצורכי ביטחון, אלא התנחלות קבועה, הורה לצה"ל לפנות את ההתנחלות ולהשיב את הקרקעות לבעליהן. התוצאה המיידית של פסק הדין היתה מציאת אתר חלופי להקמת ההתנחלות, על אדמות שהוגדרו עוד קודם לכן "אדמות מדינה". בעקבות פסק הדין חדלה ישראל להשתמש באופן רשמי בצווים צבאיים בשטחים לשם הקמת התנחלויות חדשות.
הקרקעות שנתפסו מלכתחילה לשם הקמת אלון מורה הוחזרו לבעליהן הפלסטינים, אבל על פי מסד הנתונים, גם באתר החדש שבו הוקמה ההתנחלות, הר כביר שמו, "מרבית הבנייה בוצעה ללא תוכניות מפורטות מאושרות, חלק מהבנייה נעשה תוך הסגת גבול לאדמות פרטיות. לגבי אדמות המדינה בישוב הוכנה תוכנית מפורטת מס' 107/1 שפורסמה להפקדה בתאריך 16/7/99 אך טרם קיבלה תוקף".
מהמועצה האזורית שומרון, שבתחומה נמצאת אלון מורה, נמסר בתגובה: "כל השכונות בישוב תוכננו, חלקן אף נבנו בפועל, על ידי מדינת ישראל באמצעות משרד השיכון. תושבי אלון מורה לא הסיגו כל גבול וכל טענה מעין זו הנה הוצאת דיבה. גם הטענה ש'מרבית הבנייה בוצעה ללא תוכניות מפורטות' הנה שקרית. מדינת ישראל אמונה על קידום ואישור התב"ע בישוב, כביתר המקומות בארץ, וגם לגבי התוכנית שלכאורה טרם קיבלה תוקף סופי, הרי שבדומה לישובים רבים בכל רחבי הארץ, בהם ההליכים נמשכים עשרות שנים - עובדה זו אינה מעכבת, גם אם הליכי התכנון לא הושלמו והם מתנהלים במקביל".
גם בית אל, התנחלות ותיקה נוספת, הוקמה לפי המסד "על אדמות פרטיות שנתפסו לצרכים צבאיים (בפועל, הורחב הישוב על אדמות פרטיות, תוך הסגת גבול בחלקו הצפוני של הישוב) ועל אדמות מדינה שהופקעו בתקופה הירדנית (שכונת מעוז צור בדרום הישוב)".
על פי הנתונים הרשמיים, בנייה בהעדר תוכניות מאושרות בבית אל כוללת את מתחם משרדי המועצה ואת "השכונה הצפונית (בית אל ב') שהוקמה ברובה על אדמות פרטיות - השכונה כוללת בנייה רוויה, מבני ציבור ופריצות דרכים (כ-80 מבני קבע וקרוואנים); השכונה הצפון-מזרחית (בין ג'בל ארטיס והישוב הוותיק) - כוללת כ-20 מבני קבע למגורים, מבני ציבור (לרבות מבנה בית ספר), 40 קרוואנים וכן אזור תעשייה (10 מבני תעשייה). המתחם כולו על קרקע פרטית ללא תוכנית כלשהי".
ראש המועצה המקומית בית אל, משה רוזנבוים, בתגובה: "לצערנו הרב אתם משתפים פעולה עם הגרועים שבאויבי ישראל וגורמים נזק עצום לכל המדינה".
בלוף אחד גדול
רון נחמן, ראש העיר אריאל, נבחר בבחירות האחרונות לקדנציה השישית שלו בתפקיד. נחמן הוא מוותיקי המתיישבים בשטחים ומנהל עיר הטרוגנית מרתקת. בין ביקור באתר קרוואנים שבו התמקמו מפוני ההתנחלות נצרים לעצירה בחנות לממכר בשר חזיר ושאר מוצרים לא כשרים, בעיקר לחברי הקהילה הרוסית הגדולה שבעיר, מתלונן נחמן על עצירת הבנייה בעירו ועל המאבקים שלו מול המינהל האזרחי על כל אישור בנייה.
גם מכללת אריאל, שעליה עיקר גאוותו של נחמן, מוזכרת במסד הנתונים: "השטח שעליו הוקמה מכללת אריאל לא הוסדר מבחינה תכנונית", נכתב שם. "המכללה משתרעת בחלקה בתחום תוכנית מפורטת מס' 130/2/3 ובחלקה בתחום תוכנית מפורטת מס' א'/3/ת'130/ (שלא בהתאם לייעוד), הוכנה תוכנית כוללת למתחם המכללה, תוכנית מפורטת מס' 130/4 שטרם נדונה במוסדות התכנון". נחמן מאשר את הדברים, אך אומר שלאחרונה הוסדר העניין מבחינה תכנונית.
כשהוא שומע שבעשרות רבות של התנחלויות יש בנייה על אדמות פרטיות, הוא לא מופתע. "זה יכול להיות", הוא אומר. גם העובדה שבשלושה-רבעים מההתנחלויות התבצעה בנייה שלא בהתאם לתוכניות אינה מפילה אותו מהכיסא. "כל הטענות צריכות לבוא לממשלה, לא אלינו", הוא אומר. "לגבי הישובים הקטנים והקהילתיים, מי שתיכנן זה המינהל לבנייה כפרית של משרד השיכון. בישובים הגדולים יותר מי שתיכנן זה המחוזות של המשרד. זה הכל הממשלה. גם מי שבנה היה לפעמים משרד השיכון, למשל בבנייה תקציבית, שזו בנייה מתקציב המדינה. ב'בנה ביתך' המדינה משתתפת בעלויות הפיתוח ואת השאר אתה משלם. כל הדברים האלה זה בלוף אחד גדול. אני תיכננתי את ההתיישבות? זה שרון, פרס, רבין, גולדה, דיין".
רוב שטחי הגדה המערבית לא סופחו לישראל, ולפיכך נוהלי הקמת הישובים והבנייה בהם שונים מאלה הנהוגים בתחומי ישראל. דו"ח ששון, שעסק במאחזים הבלתי-חוקיים, התבסס בן היתר על הנתונים שאסף שפיגל, ונמנו בו התנאים להקמת ישוב חדש בשטחים:
* ההחלטה על הקמת ישוב: "הקמת ישוב חדש טעונה החלטת ממשלה".
* הבעלות על הקרקע: "בכל הנוגע לקרקעות בשטחים הוחלט על ידי ממשלת ישראל בשנת 79', בעקבות החלטת בג"ץ בפרשת אלון מורה, כי ישובים ישראליים יוקמו בשטחים על אדמות מדינה".
* תוכנית בעלת סטטוס תכנוני כדין: "פירושו של דבר כי ישוב בשטחי איו"ש יוקם רק לפי תוכנית מפורטת שניתן לקבל מכוחה היתר בנייה. עוד יש להוסיף ולהבהיר, כי בנוסף לאישור הדרג המדיני הנדרש להקמת ישוב, נדרש אישור הדרג המדיני לפי הדין החל בשטחי איו"ש גם במספר שלבים משלבי אישור תוכנית. משמע - כל עוד לא אושרה תוכנית לישוב או לחלק ממנו, לא ניתן אישור הדרג המדיני להקמתו".
* תחום השיפוט: "ייקבע בצו על ידי מפקד האזור לאחר קבלת אישור הדרג המדיני לכך".
ששון הדגישה בדו"ח כי "ארבעת התנאים המתוארים לעיל הנם תנאים מצטברים. העדרו של אחד משמעו שהישוב אינו חוקי".
על פי מסד הנתונים, המדינה העבירה להסתדרות הציונית העולמית ו/או למשרד הבינוי והשיכון את ההרשאה לתכנן ולבנות על רוב השטחים שעליהם הוקמו התנחלויות. הגופים הללו הקצו את הקרקע למי שבנה לבסוף בפועל את הישוב: לעתים היתה זו החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית ולעתים משרד הבינוי והשיכון עצמו, בין השאר באמצעות המינהל לבנייה כפרית. במקרים אחדים הוקמו התנחלויות על ידי אמנה, תנועת ההתיישבות של גוש אמונים. גוף נוסף המוזכר בנתונים כמי שקיבל הקצאות והיה אחראי על בנייה בחלק מהישובים הוא הקרן לגאולת הקרקע, עמותה מיסודם של אנשי גוש אמונים.
רחוב משכנות הרועים
מסד הנתונים מספק מידע המעיד על ההפקרות התכנונית בשטחים. כך, למשל, הניסיון לגלות מהו מעמד הקרקע של ההתנחלות ארגמן שבבקעת הירדן העלה כי "הישוב הוקם ככל הנראה על פי צו תפיסה משנת 68' שלא אותר". על מבוא חורון נכתב כי "הישוב הוקם ללא החלטת ממשלה על קרקעות שהן בעיקר פרטיות בתוך שטח סגור במובלעת לטרון (שטח י'). לגבי השטח קיימת הקצאה משנת 95' להסתדרות הציונית, שהוצאה תוך חריגה מסמכות, ככל הנראה על פי הנחיה מדינית". בהתנחלות תקוע הושכרו לצה"ל קרוואנים ש"הוצבו בניגוד לייעוד השטח על פי תוכנית מפורטת... וחלקם אף תוך חריגה מגבולות התוכנית".
"שום דבר לא נעשה בהיחבא", אומר פנחס ולרשטיין, מנכ"ל מועצת יש"ע ואחת הדמויות המזוהות ביותר עם מפעל ההתנחלות. "אני לא מכיר תוכניות (בנייה) שהן לא יוזמה של ממשלת ישראל". לדבריו, אם בעלים של קרקע פרטית שעליה הוקמו התנחלויות יתלוננו על כך - ובית המשפט יאשר זאת - יש להעתיק את המבנים למקום אחר. "זו עמדת מועצת יש"ע בשנים האחרונות", הוא אומר.
בסיור בכמה מההתנחלויות שבהן נעשתה בנייה מסיווית על קרקעות פרטיות של פלסטינים אין כל דרך להבחין בכך. שכונות שלמות שנבנו בלי היתרים או על קרקעות פרטיות הן פשוט חלק בלתי-נפרד מההתנחלות. התעתוע מתגבר כשמתגלה שגם משרדי עירייה, תחנות שיטור וכיבוי אש נבנו ופועלים על קרקעות השייכות לפלסטינים.
גם התושבים, כך נראה, אינם מודעים למצב. על ההתנחלות כוכב יעקב, למשל, נכתב במסד הנתונים: "צפונית מערבית לישוב, מתחם של כ-45 קרוונים + כבישים בחריגה מגבולות התוכנית ועל אדמות פרטיות; צפונית למרכז הישוב, מקבץ של כ-55 קרוואנים + דרך + מסגרייה + מגדל מים ובריכת מים בחריגה מגבולות התוכנית ועל אדמות פרטיות; עשרות בתי קבע, חלקם בבנייה צמודת קרקע, חלקם חד-משפחתי, חלקם דו-משפחתי ומערכת כבישים בחריגה מגבולות התוכנית ועל אדמות פרטיות, בנוסף מגרש ספורט והכשרות שטח; דרומית לתוכנית מפורטת מס' 242/3 הכשרות שטחים לבנייה וכן מספר מבנים בחריגה מגבולות התוכנית ובחלקם על אדמות פרטיות".
ברחוב משכנות הרועים נושאת אם צעירה את שני ילדיה אל ביתם. "אני גרה כאן שש שנים", היא מספרת, ונשמעת מופתעת כשהיא שומעת שהשכונה שלה בנויה כולה על קרקע פרטית של פלסטינים. "אני יודעת שיש איזה שטח קטן בישוב שהוא במחלוקת, אבל לא יודעת שזו קרקע פרטית". האם היתה בונה את ביתה על קרקע כזאת, אילו ידעה על כך מראש? "לא", היא משיבה. "לא הייתי מוציאה אדם מהבית שלו".
לא הרחק מכאן, באתר קרוואנים גדול ומוזנח בפאתי ההתנחלות, הבנוי גם הוא על קרקע פרטית, צועד אל תחנת האוטובוס זוג צעיר: אהרון, בן 21 ואשתו הטרייה אלישבע, בת 19. הם מדברים עברית כמעט מושלמת, אף שגדלו בארצות הברית והשתקעו סופית בישראל רק לפני חודשים ספורים, אחרי שאהרון סיים את שירותו הצבאי בנח"ל החרדי. כיום הוא לומד מחשבים במכון לב בירושלים. בתשובה על השאלה למה בחרו לגור דווקא כאן הם מונים שלוש סיבות: זה קרוב לירושלים, זה זול וזה בשטחים. בסדר הזה.
את שכר הדירה, 550 שקל בחודש, משלמים בני הזוג למזכירות הישוב. כעולים חדשים הם פטורים בינתיים מתשלום הארנונה. אהרון לא נראה נסער כשהוא שומע שהקרוואן שלו עומד על קרקע פרטית. זה לא באמת מעניין אותו, מבחינתו יש חשיבות רק למה שכתוב במקום אחד: "לא אכפת לי מה המדינה אומרת, התורה אומרת שכל ארץ ישראל היא שלנו". ומה יקרה אם יגידו להם לעבור לקרקעות לא פרטיות? "נעבור", הוא אומר בלי היסוס.
תלמוד תורה ותחנת משטרה
גם בתי ספר ותלמודי תורה בנויים על קרקעות של פלסטינים. על פי מסד הנתונים, בדרומה של התנחלות עטרת "נבנו כ-15 מבנים מחוץ לאדמות מדינה, המשמשים את ישיבת כינור דוד. בנוסף, קיימות פריצות דרכים ושב"מ (שטח ביטחוני מיוחד) בלתי-חוקי". כינור דוד הוא שמה של "ישיבה תיכונית במסגרת מוסיקלית". על פי השלט בכניסה, על בניית הישיבה אחראיות התנועה להתיישבות אמנה, המועצה המקומית מטה בנימין והחטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית.
גם הנתונים ביחס למעלה מכמש ברורים מאוד ולפיהם חלק מההתנחלות נבנה על "אדמות פרטיות בהסגת גבול". יש גם פירוט. למשל, "במרכז הישוב (בסמוך לכניסה הראשית לישוב) שכונת קרוואנים המשמשת תלמוד תורה ומבנים נוספים (30 קרוואנים) - על קרקע פרטית".
בשעות אחר הצהריים של יום חורפי שיחקו שם כמה ילדים קטנים, אחד מהם לבוש חולצה שעליה הכתובת "לא נשכח ולא נסלח". מורים לא נראו בסביבה. אשה צעירה במכנסיים, שנשאה את תינוקה לביקור אצל רופא, עצרה לרגע כדי לשוחח. היא עברה לכאן מאשקלון, משום שבעלה הוא בן למקימי הישוב. כשיגיע בנה לגיל גן, אמרה, היא לא תשלח אותו לתלמוד התורה - לא משום שהוא יושב על קרקע פרטית, אלא פשוט כי זו אינה הדרך החינוכית הנכונה לטעמה. "אני לא חושבת שיש בנייה על קרקע פרטית בישוב", אמרה, "אני גם לא חושבת שצריכה להיות".
מאחורי גדר, ליד הכניסה להתנחלות החרדית הגדולה מודיעין עילית, שלאחרונה שודרג מעמדה לעיר, תלוי שלט: "כאן מוקם מרכז שירותי מוקד חירום והצלה". בתוך המתחם בנויים לתפארת תחנת כיבוי אש, תחנת שיטור קהילתי וכמה ממשרדי העירייה, שעובדיהם מעדיפים לא לדבר עם נציגי התקשורת החילונית. על המקום הזה נכתב במסד הנתונים כי הוקם "מחוץ לגבול המערבי של תוכנית מפורטת מס' 210/6/1 על גבי אדמות פרטיות". דובר העירייה, אריה זיסמן, לא התייחס לעובדת הבעלות על הקרקע, ורק העביר בתגובה מסמך ששלחה למועצה ב-2001 אוגדת איו"ש, שממנו אפשר להבין כי האוגדה היתה שותפה לתכנונו של מרכז החירום.
זה אינו המקום היחיד שבו נבנתה תחנת משטרה על קרקע פרטית. על פי הנתונים, מתחם כיבוי אש ותחנת משטרה בצפון שכונת "גבעת זאב מרכז" נבנו על קרקע פרטית. גם פריצת הדרך לתחנת המשטרה שעתידה לקום במתחם E1, בדרך מירושלים למעלה אדומים, נעשתה בתוך חלקות בבעלות פרטית. שם לפחות, על פי הנתונים, הופסקה העבודה כשהתברר שנעשתה בלי היתרים כדין.
בתוך ההתנחלות פסגות, שגם בה נעשתה בנייה רבה על קרקעות פרטיות, אפשר להבחין בבירור בטראסות המאפיינות את החקלאות הפלסטינית באזור. על פי מסד הנתונים, בפסגות ישנם בין השאר "מבנים חקלאיים (יקב ומחסנים) ממזרח לישוב, בסמוך לגפנים, המעובדים על ידי הישוב תוך כדי הסגת גבול". בעת הביקור כאן היה מבנה היקב נטוש. בעליו, יעקב ברג, רכש ממינהל מקרקעי ישראל קרקע ליד מאחז מגרון ועכשיו נבנים שם יקב חדש ומרכז מבקרים אזורי. "הכרמים", מאשר ברג, השקוע בהכנות לפתיחת המקום, "נמצאים בפסגות".
ממרפסת התצפית במבנה הבלתי-גמור אפשר לראות מחצבת ענק שקורעת את ההרים שממול. "אם אני אקים כאן חדר שירותים בלי אישור של המינהל האזרחי, תוך רבע שעה יגיע לכאן מסוק ויגידו לי שזה אסור", מתלונן ברג. "וכאן יש מחצבה פלסטינית בלתי-חוקית שממשיכה לפעול".*
שולמן אישר
זרועות ממשל וגופים מיישבים מטילים את האחריות על הדרג המדיני
דובר משרד הבינוי והשיכון, קובי בלייך: "המשרד משתתף בסבסוד עלויות הפיתוח בישובי אזור עדיפות א', על פי החלטות ממשלת ישראל. עבודות הפיתוח נעשות על ידי המועצות האזוריות, ורק לאחר שמשרד השיכון מוודא כי השכונה המתפתחת נמצאת בתחום תב"ע מאושר. הדברים נכונים ביחס לכלל מדינת ישראל וגם באזורים שמעבר לקו הירוק. יודגש, כי עובדי המשרד הם הדרג המבצע של מדיניות ממשלת ישראל. כל הפעולות שנעשו בעבר נעשו אך ורק על פי החלטות הדרג המדיני".
דובר מחוז ש"י של המשטרה, דני פולג: "הנושא של בניית מתקני משטרה נמצא באחריות המשרד לביטחון פנים ולכן יש לפנות אליהם". דוברת המשרד לביטחון פנים: "הקצאת הקרקעות לבינוי במשטרת ישראל מתבצעת על ידי מינהל מקרקעי ישראל בתיאום עם המשרד לביטחון פנים. במודיעין עילית אין תחנת משטרה, אלא נקודה הנותנת מענה מיידי לאוכלוסייה המתגוררת במקום, על קרקע שהקצתה המועצה המקומית. את הקרקע בגבעת זאב הקצתה המועצה המקומית, שם ממוקמת תחנת המשטרה בתוך המתחם המוניציפלי של הישוב. כביש הגישה למטה מחוז יהודה ושומרון בוצע על ידי משרד הבינוי והשיכון ומתוחזק על ידי העירייה".
אבי רואה, ראש המועצה האזורית מטה בנימין (שבתחומה ההתנחלויות עפרה, כוכב יעקב, עטרת, מעלה מכמש ופסגות) לא התייחס עניינית לנתונים הרשמיים שהוצגו לו ומסר בתגובה: "המועצה האזורית מטה בנימין, כמו המועצות השכנות ביהודה ושומרון, מתמודדת עם החלטות פוליטיות לגבי אופן הרחבתם של הישובים. אולם אין זה פוגע בצורך לקיים תהליכי עבודה תכנוניים מסודרים, כדי להרחיב את הישובים באופן מסודר וראוי ועל פי החוק".
ההסתדרות הציונית העבירה בתגובה חוברת עבת כרס, שנשלחה בעבר אל עו"ד טליה ששון בתגובה על הדו"ח שחיברה. "מעשה ההתיישבות באיו"ש, כמו בישראל, לווה בהכנת תוכניות-אב אזוריות", נכתב שם, בין השאר. "בהכנת תוכניות אלו היו מעורבים צוותי היגוי מקרב משרדי הממשלה השונים, המינהל האזרחי והרשויות המוניציפליות... החטיבה (חטיבת ההתיישבות) פעלה אך ורק בקרקעות שנמסרו לה בחוזה מאת בעל הסמכות במינהל האזרחי וחזקה עליו שכל הקרקעות שהוקצו לה בחוזים הוקצו כדין".
תגובתו של המינהל האזרחי, שפנייה ראשונה אליו בעניין מסד הנתונים נעשתה כבר לפני יותר מחודש, לא התקבלה.
רק לפני ארבע שנים החליטה מערכת הביטחון על משימה אלמנטרית לכאורה - הקמת מערך נתונים מקיף של ההתנחלויות. בראש הפרויקט הזה הועמד תא"ל (מיל') ברוך שפיגל, עוזר שר הביטחון אז, שאול מופז. במשך יותר משנתיים עסקו שפיגל וצוותו, שהוחתמו על התחייבות מיוחדת לשמירת סודיות, באיסוף שיטתי של מידע, בעיקר מהמינהל האזרחי. 
גם בתי ספר ותלמודי תורה בנויים על קרקעות של פלסטינים. על פי מסד הנתונים, בדרומה של התנחלות עטרת "נבנו כ-15 מבנים מחוץ לאדמות מדינה, המשמשים את ישיבת כינור דוד. בנוסף, קיימות פריצות דרכים ושב"מ (שטח ביטחוני מיוחד) בלתי-חוקי". כינור דוד הוא שמה של "ישיבה תיכונית במסגרת מוסיקלית". על פי השלט בכניסה, על בניית הישיבה אחראיות התנועה להתיישבות אמנה, המועצה המקומית מטה בנימין והחטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית. 
