על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן נורית גרץ. הוצאת עם עובד, 528 עמ', 89 שקלים
במשך שבע שנים היתה הסופרת כריסטיאן רושפור אהובתו של עמוס קינן בפאריס, ואז החליטה להיפרד ממנו לטובת אחיו אלי. "הוא היה איש מעיק, בלתי נסבל, שלא נעים לחיות אתו. אבל הוא היה משורר". כך, בגוף שלישי, תיארה רושפור את אהובה במכתב הפרידה שלה ממנו, והמכתב הזה מופיע בספר שחיברה נורית גרץ על בעלה מזה 45 שנים, עמוס קינן.
אחרי שקינן בוהה במכתב של רושפור במשך "שעות אחדות", מעירה גרץ, "אולי זה הזמן להתערב ולשאול אותו". הזמן שהמחברת מוצאת כמתאים "לשאול אותו" הוא תמיד הזמן הפחות מתאים לקינן. הוא מתפתל, מתחמק ובמקרים רבים מסרב לענות. תשובות לשאלות קשות מאמללות אותו, הן מעמתות אותו עם זיכרונות שהוא רוצה לשכוח: קינן מתקשה לזכור שזנח את אביו בבית חולים לחולי נפש; הוא לא זוכר שהרג פעם אשה; זיכרונו מתערפל כשהוא מתבקש לשחזר את הטמנת הפצצה בבית שר התחבורה דוד צבי פנקס. אבל גרץ לא מוותרת. "איזה שאלות יש לך?", הוא מוחה, ובהזדמנות אחרת: "אולי פשוט תעזבי אותי עם הפרשנות המטופשת שלך". יותר מפעם אחת הוא מאיים להפסיק את השיחה תיכף ומיד. גרץ לא מרפה. לפעמים היא נקראת כפרקליטה שמבקשת להציק לעד כך שזה לא יוכל יותר לעמוד בלחץ ויתפרץ בזעם איום שיחשוף, להוותו, את אישיותו האמיתית: "תגיד", היא פונה אליו, "בסך הכל, בסופו של דבר, כל הנשים שאתה אהבת או עזבו אותך או לא רצו אותך. נכון או לא נכון?" קינן מתחמק. גרץ מונה באוזניו, אחת לאחת, את הנשים שדחו אותו. "חשבנו שהיו שלוש", היא מסכמת, "והנה, מתברר שהיו שש, וכולן לא רצו אותך, חוץ ממני".
"חוץ ממני", היא חוגגת, והקורא מרוצה. הנה מקור מהימן בהחלט שלא מניחים לו להסתתר מאחורי קרבה משפחתית. בין התפרצויות הזעם והתקפי הבדידות שלו ניסה קינן למצוא נחמה בזרועותיהן של נשים שנקרו בדרכו. רובן לא הבינו אותו. לא היה ברור להן מתי היה רציני ומתי התלוצץ. שלוש הבינו אותו היטב ובהן התאהב. שתיים מהן דחו אותו. לשלישית, נורית גרץ, הוא נשוי שנים ארוכות אבל את סוד הקשר ביניהם היא לא חולקת עם קוראיה.
לא אוהבים אותי
הראיונות שגרץ ערכה עם קינן, הציטוטים והתיאורים פרי דמיונה של המחברת, שמעמדת הסופרת יודעת-כל מצליחה לחדור לראשם של גיבוריה ולתאר בפירוט רב ובכישרון גדול את הלך רוחם והמקומות שהם נמצאים בהם - מביאים את סיפור חייו של קינן. שפתה רזה ומדויקת, משפטיה קצרים, שזורים היטב בציטוטים מתוך ספריו של קינן עצמו ויחד יוצרים מארג סגנוני אחיד.
הציטוטים שמביאה גרץ מתוך הספרים הם למעשה ביטוי ספרותי של קינן לאירועים בחייו. סוג של יומן. בעצם כבר מגיל 12 קינן ניהל יומן. וכבר בו אפשר למצוא את ההבחנות הנחרצות שמאפיינות את הכתיבה המאוחרת שלו. הסיפור הביוגרפי, בשל כך, הופך לעתים לאוטוביוגרפי.
"על דעת עצמו" אינו סיפור חייו המלא של עמוס קינן - וגרץ לא התחייבה לכך. הוא אינו שומר על רצף כרונולוגי: הספר פותח אמנם בתיאור ילדותו (אחרי תיאור מכמיר לב של מצבו הנוכחי), אבל פוסח על שלבים בבגרותו.
עמוס קינן, יליד 1927, גדל בתל אביב בבית עני. אביו, פועל הבניין יעקב לוין, היה טיפוס דיכאוני וקשוח, שבסופו של דבר אושפז ומת בבית חולים לחולי נפש. אמו, רחל, נשאה בקושי בעול הפרנסה. קינן היה ילד דחוי ואלים. "לא אוהבים אותי", כתב ביומנו, "לפעמים מתעבים אותי". הוא היכה מורים וגורש מבתי ספר. הנידוי והבדידות יצרו אצלו את הנשק ששירת אותו כל חייו: "גיליתי בזמן האחרון שאני חריף ועוקצני ואין מי שלא יפגע משבט לשוני". הדחייה והניכור דחפו אותו, כנער, לזרועות הלח"י, תנועה דחויה ומנוכרת בעצמה. כאיש לח"י השתתף בכמה מעשי שוד ובכיבוש דיר יאסין. בחקירה יסודית ותובענית מביאה אותו גרץ להודות, בערך, שבדיר יאסין הרג אשה ערבייה. בראיון שבו היא מחלצת ממנו את ההודאה היא להוטה וסקרנית. הוא הודף אותה בקור רוח. היא, לדבריו, מסתמכת על נוהל קרב שלמדה בקולנוע. הלעג לא מרתיע אותה, היא לא מניחה לו ובסופו של דבר הוא מסכם: "אני נלחמתי ובמלחמה קורים דברים כאלה ועכשיו אני רוצה שתסגרי את הטייפ".
סיפור הטמנת הפצצה בביתו של שר התחבורה דוד צבי פנקס מובא בחלק השני של הספר. גם כאן קינן ממורמר ודחוי. כזה הוא כנער וכזה הוא כבחור. הלוחם שחזר משדה הקרב לא אוהב את המדינה הצעירה שלמענה לחם. לא אוהב? קינן אף פעם לא מסתפק ב"לא אוהב", הוא שונא (מאוחר יותר אמר עליו דן בן אמוץ שקינן קם בבוקר ומחפש את מי לשנוא היום). הוא שונא, ויש לו רשימה ארוכה של שנאות: הוא שונא את הכפייה הדתית, הוא שונא את הבורגנות, את הביורוקרטיה, את מפא"י, השוק השחור ואפילו את הקיוסקים שצצים בכל מקום. שר התחבורה הציע להשבית את המכוניות בשבת כדי לחסוך בדלק וקינן התלקח. הוא ניסה לגייס שותפים לפעולת מחאה אלימה ונתקל בדחייה מזלזלת. "גמרנו עם האקדחים", הבהיר לו אורי אבנרי. "הבריטים כבר עזבו את הארץ", הזכיר לו מישהו, ואחר הוסיף: "זה פאתטי, תעזוב את זה כבר". קינן לא השתכנע והניח עם חבר הרפתקן מטען חבלה בבית השר. המטען התפוצץ וגרם נזק לבניין. השניים נתפסו ונשפטו. חלק זה של הספר נקרא כמו סיפור של קינן: פנטסיה פוליטית עם גיבורים גרוטסקים, שוטרים אווילים, פרקליט מנומנם ותובע עיקש. התביעה לא הצליחה להוכיח שהשניים, שנתפסו ממש בזירת הפשע, אכן ביצעו אותו. גרץ מנפנפת מול אפו של קינן בספר "את והב בסופה", שבו מפוצץ הגיבור את הכנסת. מנסה לשכנע אותו שמניעי הגיבור הספרותי זהים לאלו שלו. 50 שנים לאחר המשפט שבו זוכו קינן וחברו מחוסר הוכחות מנסה גרץ להוציא ממנו הודאה מפורשת במעשה - ולא מצליחה.
החלק האחרון בספר מספר על תשע השנים שבהן שהה קינן בפאריס, וסיפור אהבתו לסופרת כריסטיאן רושפור. קינן אמנם היה מאוהב, אבל לא נאמן לרושפור ושתה אלכוהול עד בלי די. כשעזבה אותו הוא הציע, כמוצא אחרון, להינשא לה. היא סירבה. נמאסו עליה האלכוהול, הציניות והאלימות. הוא עמד מול ביתה, בחושך, בקור, דחוי ונעלב. כך נגמר הספר.
אפילו שזה בעלי
מיד אחר כך, בפתיחת ה"אחרית דבר", יוצאת המחברת מעמדת המתבוננת מן הצד ומשתלבת בעלילה. חודשיים לאחר אותו לילה, כותבת גרץ, היא באה לפאריס להעביר לו מכתבים מחברים. 37 שנים לאחר מכן החליטה לכתוב את הספר עליו.
הספר של גרץ מרתק, אבל את הקריאה מלווה תחושה טורדת. בראיון שערך אתה יגאל סרנה ב"ידיעות אחרונות" עם צאת הספר הוא כינה תחושה זו "סגירת חשבון": בפרקים שבהם בחרה גרץ שולטות בחייו של עמוס קינן הבדידות, הדחייה והאלימות כשהאלכוהול מחבר ביניהן. בעצם הבחירה יש אמירה, הייתכן שכך ביקשה המחברת שקינן ייזכר? האומנם "סגירת חשבון"?
לשיחות שקיימה גרץ עם בעלה יש ערך לעצמן. הדיאלוג הפתלתל לעתים מדגיש את חשיבות השאלה, ממחיש את מצוקת הנשאל וככל שזו גדולה יותר כן גובר העניין בנושא המדובר. אבל יש בחקירות האלו גם התהדרות קלה. ראו, קורצת המחברת לקוראיה מעבר לכתפו של המרואיין, ראו עד כמה עקבית ועיקשת אני, לא מוותרת, לא מרחמת, אפילו שזה בעלי.
"על דעת עצמו" אינו ביוגרפיה. אלה פרקים נבחרים מחיי עמוס קינן. הם מרתקים וכתובים היטב. אבל ארבעה פרקים, חשובים ומשמעותיים ככל שיהיו, לא אמורים לשקף את סיפור חייו המלא. אפילו בפרקי החיים הכלולים בספר גרץ דילגה על אירועים משמעותיים, או, לפחות, מסקרנים. לא מוסבר, למשל, איך הפך פתאום מבטלן מר נפש לסופר ידוע, או, מתי, ובאילו נסיבות, החליט להחליף את שם המשפחה שלו מ"לוין" ל"קינן". 30 שנות עבודתו ב"ידיעות אחרונות" שבהן קנה לעצמו תהילה מוצדקת כבר אינן כלולות במסגרת הזמן שקצבה המחברת לספר. קשה להאמין שדווקא בשנים אלה הפך את עורו והיה לאדם נינוח ומפויס, אבל בהן התגלו בו גם צדדים פחות אפלים: נהנתנות (קינן היה מבקר המסעדות של העיתון) ואמנות. גם בסיפור חייו עם נורית גרץ היו בוודאי רגעי אושר לא מעטים. תמציתם מופיעה ב"אחרית דבר", או בראיון בעיתון, "בבית הכרנו איש מבין ואמפתי", היא אמרה שם.
