שירים צורבים | יוכי שלח הוצאת כנרת זמורה ביתן, 314 עמ', 88 שקלים
על הכריכה האחורית של "ברזל" מאת ערן בר-גיל נכתב על הגאולה שנמצאת ביצירה. אם אכן ביצירה יש מידה של פדיון נפשות, הרי שערן בר-גיל קנה לעצמו חלקה לא קטנה ממנו. כי "ברזל" התגלם גם ברומן, גם בדיסק עם 12 שירים וגם בתסריט שנכתב על פיו ויהפוך בעתיד לסרט בבימויו של ניר ברגמן ("כנפיים שבורות").
את הקרדיט על האלבום שמלווה את הספר חולק בר-גיל עם המוסיקאים בועז ריינשרייבר וגדי רוזן (מלהקת "דבק"), מור שטייגל וגיא יונה. היוצרים שיתפו פעולה בעבר בספר השירים והאלבום "1:1" לפי הטקסטים של בר-גיל, ול"ברזל" הם מתייחסים כחלקה השני של טרילוגיה ספרותית-מוסיקלית.
יוכי שלח מתהדרת בשאיפות רב-תחומיות צנועות יותר מאלה של בר-גיל ורעיו, אל ספרה השני, "שירים צורבים", צירפה גם היא נספח מוסיקלי בצורת סינגל, תקליט שדרים ועליו שני שירים. הרן שני הלחין את שני השירים, וכתב אחד מהם. שני השירים מופיעים בתוך הרומן של שלח כחלק אינטגרלי מהסיפור שהיא טווה.
"שירים צורבים", של יוכי שלח, מוגדר כרומן בלשי. התעלומה היא מותו של הנער אבשלום.
מוסיקאי מחונן ומשורר מוכשר, אבשלום היה אהוב על בני המושב הדרומי שהתגורר בו, ומותו היכה אותם בתדהמה. שושנה רובין, מורה לספרות מאשדוד, היא שמוצאת את גופת הנער ובעקבות הגילוי מחליטה לפענח בעצמה את נסיבות מותו. חבריו, בני משפחתו ואירועי חייו, ובייחוד השירים שהשאיר אחריו - ששניים מהם מרכיבים את הסינגל הכפול - הם הרמזים, שהפיענוח שלהם מבהיר את נסיבות מותו של הנער. כישוריה הספרותיים של שושנה הם שהופכים אותה לבלשית של הרומן.
אדם נעדר ושירתו הגלויה מופיעים גם אצל ערן בר-גיל ב"ברזל": עשרה סיפורים קצרים והשירים המפרידים ביניהם מרכיבים את הקובץ. הדוברות בסיפורים הן נשים: קשישה משותקת המפונה למוסד סיעודי, צעירה שפוטרה מעבודתה, אשת מאפיונר המתלבטת אם להסגירו למשטרה. בכל הסיפורים חולפת לרגע דמותו של גבר אחד, נטע הר-לב. נוכחותו בסיפורים שולית ומסתכמת בכך שהוא עד לרגעים בחייהן או שהן עדות לרגעים בחייו. השירים שחותמים את הסיפורים, כמה שירים בסופו של כל סיפור, מובאים בלשון זכר כאפילוג פואטי. אפשר להבין אותם כגרסת הדברים על פי נטע, הגיבור הנסתר. יחד, הסיפורים והשירה מאגדים את הקובץ לרומן המשרטט את דמותו המסוכסכת.
כרומן בלשי, "שירים צורבים" של שלח הוא יצירה סוחפת. התעלומה המרכזית בו מייצרת תחושת דחיפות וצורך שתבוא על פתרונה. הדמויות של שלח, המגיעות ברובן מן הפריפריה הישראלית, זוכות לטיפול הוגן שאינו עובר לתיאורים סטריאוטיפיים ושלח נוהגת לרוב בחום וסלחנות גם ביחס ללקויות שבהן. ב"ברזל" של בר-גיל, הסיפורים הקצרים מצליחים לחמוק ממלודרמטיות, אבחנותיו רגישות ויש בהן עושר תיאורי. הבעיה, עם שני הספרים, מתגלה עם המעבר מן הפרוזה אל השירה.
האלבום "ברזל" מבקש, ולעתים מצליח, לעמוד בפני עצמו כיצירה מוסיקלית. על כריכתו המהודרת "ברזל" מתקבל כאלבום קונספט עגמומי עם מלודיות נוגות העוטפות הבלחות של רוק מחוספס יותר. הטקסטים מציגים נושאים משלימים של כליאה ושחרור, קיבעון וצמיחה. ברצועה הראשונה, "אבק אדם", יש השילוב הקוהרנטי ביותר בין המלים והלחן, אך האלבום כולו לא אחיד ברמתו וכמה מקטעיו נשמעים, שלא בטובתם, כשירה מולחנת. הסינגל הכפול של "שירים צורבים" מקיים קשר הדוק יותר עם הרומן הנלווה אליו, ודווקא כאן מעניין לציין כי המוצלח בשירים, "חדרה מערב", הקדים את הרומן וסביבו יצרה שלח את עלילתה.
בעוד שהסינגל של שלח לא פורץ את המסגרת הסיפורית של הרומן, אצל בר-גיל הרומן והאלבום מנהלים ביניהם מערכת יחסים קניבלית: בין השירים המופיעים בספר ובאלבום אין חפיפה מלאה. כמה משירי הספר מופיעים באלבום עם שינויים קלים (דבר לא נאמר אם השינויים נעשו כאילוץ לטובת המוסיקה או בחשיבה מחודשת על נושא השיר). שירים אחרים נראים כתוצרים פואטיים של נטע שלא נכללו בספר ועל כן מתקבלים אצל הקוראים והמאזינים כשיירים שלא שרדו את ידי העורך אך נדחסו פנימה בכל זאת, בדרך עקיפה. שירים אחרים מספקים גרסה פואטית לסיפורי הנשים המופיעות גם בספר. אלה הם "דליה", "מלי בן שושן", "האורן", ו"משפחה מאושרת", המספקים תקציר וביאור של המתואר בסיפורים.
שלח ובר-גיל משתמשים בקריאה, ובייחוד בקריאת שירה, כמעשה של פיענוח. שלח מציגה את שושנה רובין כקוראת-על, היא מפרשת את שיריו של הנער המת באמצעות מידע שהיא אוספת על מערכות היחסים שניהל. כשהיא מפצחת את שירת אבשלום, היא מבינה את נסיבות מותו. למלים, "קין אחי, התאום עד אימה/ בוא נשחק במשחק האשמה", יש אצל שושנה משמעות הנגזרת באופן ישיר מסיפור חייו וסודותיו של אבשלום. בר-גיל משתמש בשירים המשולבים בין הסיפורים כדי להביא את נקודת המבט של נטע ביחס לסיפורי הנשים. כך, למשל, הפרק בחייו של נטע שבו הסתגר בביתו מובא דרך סיפורה של אשה הנוהגת להציץ מבעד חלון דירתו. בשיר המסכם את הסיפור מופיעות השורות המשלימות של נטע, "עברו שבועיים עברו שלוש/ שנים הסורגים מחלידים/ הדלת תוקעת לשון פלדה/ ברצפת הבטון". הסמיכות בין השיר לסיפור שקדם לו, ומיקומו בתוך מארג השירים והסיפורים הנוספים בקובץ מעידה כי בר-גיל עוטה לסירוגין את כובע הכותב ואת זה של הקורא. הסיפורים משמשים אצלו כמראה מבארת לשירים, וכמפתח להבנתם.
פענוח השירה, שאצל שלח מבצעת שושנה ואצל בר-גיל מסופק על ידי הסיפורים, לא מותיר חופש לפרשנות אצל הקוראים. הספרים של שלח ובר-גיל מוגשים כמוצר מוגמר של שירה מפוענחת לחלוטין על ידי הפרוזה העוטפת אותה. הנספח המוסיקלי של בר-גיל מגדיל ועורך פעולת פרשנות דומה גם לסיפורים. "ברזל" ו"שירים צורבים", נהפכים כך להרהור על הקריאה. אלא שטבע הקריאה שאליו שלח ובר-גיל מכוונים הוא בלשי מדי, כלומר, מניח כי השירה היא תעלומה וכי יש לה פתרון אחד שאותו אפשר לאתר בפרטי הרקע ובקורות חייו של היוצר אותה. הקריאה כמעשה בלשי יכולה להיות משחק ספרותי, אבל יהיה זה רגע עגום לספרות ולשירה אם זה יהיה כל היקף הגדרתה.
