אש בבית איריס לעאל. הוצאת כנרת-זמורה-ביתן, 306 עמ', 88 שקלים
אפתח (ולא בלי לבטים) דווקא בדברים שצרמו לי ברומן החדש של איריס לעאל, שאלמלא היה נדיר כל-כך באיכותו הספרותית, כן ואמיץ, קרוב לוודאי שהיה מעורר בי הסתייגות גורפת. הדבר הראשון הוא חיטוטה של הגיבורה, ליזה שר, במערכות היחסים הבעייתיות שהיא מנהלת עם אמה
איבון ועם הגברים שבחייה - ובפרט עם בן זוגה הנוכחי, אדי האנוכי. אותו חיטוט הוא כה אינטנסיווי-אובססיווי עד שמתקבל הרושם כי מעבר לעניינים אלה שורר ריק בחיי גיבורת "אש בבית". עבודתה כעורכת סרטים, לדוגמה, כמעט שאינה נוכחת ברומן, לא במישור המציאות ולא בחיי הנפש או הפנטסיה שלה. אני נזכרת, לשם השוואה, בליזה אחרת - המינה-ליזה של אורלי קסטל-בלום - תסריטאית לא ממומשת שתסריטיה משמשים מזון לחותנתה.
כאשה, ככותבת, כמפרנסת, וגם כקוראת מן השורה, קצתי בנראטיב החיזור-גורלי, בחיטוט המריר, הנרקיסי, הנלווה אליו, ובסצינות של היסטריה נשית כמו השלכת חפצים אל האש. צרימה נוספת, (שיהיו בוודאי מי שיראו בה מהלך חתרני ואני, מבקרת שאטימותה האשכנזית מונעת ממנה להבין זאת), חשתי לנוכח ההערצה המביכה ממש שנודפת מתיאורי יופיה החיצוני, האירופי, של הגיבורה תכולת העין וצחת העור (ושל יפי אמה המשומר בתמונות) וכן מן ההתייחסויות המפורשות מדי לאינטלקט שלה - המתפרץ ממילא מבין השורות ואינו זקוק ליחצ"נים ולפרשנים שיתפעלו, שוב ושוב, מהפרדוקס-לכאורה של אשה מזרחית חכמה ויפה.
ולמרות זאת, וחרף שמו המעורר בי אי-נחת (למה? כי הוא נשמע כמו מוצר מדף? להיט של ריטה?) אי אפשר לטעות ב"אש בבית". ספרה הרביעי של לעאל (כמוהו כרומנים והנובלה שקדמו לו) איננו בשום אופן עוד אחד בשורת רומנים פופולריים, פסוודו-ספרותיים, מן הזן ההולך וכובש את שמי הספרות הריאליסטית העברית, ואשר תכליתם להיות צ'ארטר זול לנופשון מן המציאות הישראלית הכואבת-כאילו, לייצר געגוע נוסטלגי לפעם-היה-פה-שמח ולספק לקורא(ת) גיבורים כל-ישראליים, בנאליים, רגישים, ומעוררי הזדהות. "אש בבית" איננו רומן שכזה, בראש ובראשונה משום שהוא - אם להישאר במרחב האווירי - מפגן ספרות-יפה כתוב בכישרון כביר, בקפידה נדירה, בעיני רנטגן ובלשון קרן-לייזר החותכת בבשרה הנמק של הישראליות החדשה. ליזה מתבוננת בעולם בדיוק כפי שהיא מתבוננת באניה, המאהבת הרוסייה של אדי: " בריחוק קליני, קצת כמו מנתח העומד לפני פתיחת חלל הבטן והסרה של תוספתן מודלק".
לעמדה הזאת של ליזה, שהיא בחירה אתית ואסתטית אמיצה של לעאל, מחיר כבד: הוא מקשה על הקורא להזדהות עם מושאי ההתבוננות של ליזה, ועוד יותר עם ליזה עצמה. ליזה היא - כהגדרתה ההיסטורית האומללה של גולדה מאיר - "לא נחמדה". אם תרצו (וגם אם לא תרצו) ליזה היא פנתרה שחורה בעור חרסינה צחורה, אשה שטיפסה מביבי התחנה המרכזית אל המרפסת המיוחסת של אליטת שדרות רוטשילד, היתה לבעלת ידע והון (ליתר דיוק, היא חוסה תחת מטרייה פיננסית גברית) אך נותרה תקועה בטראומת ילדותה העשוקה, המזרחית - חיים בצל אם נוטשת, מזניחה - עד שזו היתה ל"כוח החיות שלה", "מפרנסת האש הפנימית שלה" ו"סיבת קיומה: הזעם והשנאה". המפגש עם ליזה הוא מפגש עם שנאה שוצפת, מרוכזת, רעילה, רדיואקטיווית, משתלחת בכל, מאכלת כאש, וכמוה מונעת התקרבות אמיתית.
האם לפנינו, שוב, הטרגדיה הגדולה של המזרחית הקטנה? או שמא זו אינה אלא מקרה פרטי של טרגדיית האשה? כך או כך, "אש בבית" הוא אוצר בלום המחכה לקרדומי החברות מלימודי מגדר, לחפירה בקשרי אש-אשה, מוטיב האש, משמעותו של העדר האות ע', המזרחית, החסרה בשמה של ליזה-עליזה, ובעיקר בנציגות הנשיות המזרחית הבלתי-שגרתיות שלו: הבת לבנת העור ליזה, שיילדה את עצמה מחדש כאשה מערבית רחבת אופקים, דעתנית, רציונליסטית, בעלת שליטה עצמית, "פראו עליזה פון טאנג'י", כפי שהיא מכנה בציניות את דימויה המאווה בעיני בעלה. אנטיתזה של האשה המזרחית הסטריאוטיפית, רחבת הלב והעליזה בעוניה (אצל ליזה הלכה הע' הלכה השמחה); והאם איבון, שאף היא אנטיתזה לאם המיתית-ארכיטיפית שאליה הרגילה אותנו מיטב ספרותנו (הנשית וגם הגברית); מבשלת הקוסקוס הנרצעת עד כדי ביטול האני, מקרצפת הרצפות הפתולוגית, האם החמה, רחבת הלב. איבון היא אם שמעלה בתפקידיה כאם וכרעיה, דבר שלא מפריע לה לבקר את אורח חיי בתה ולצפות ממנה (כמו גם לטעת בה את הרצון) "להיות שפוטה של מישהו - קריירה תובענית המתוגמלת במחיר נפשי כבד עם בונוסים בצורת בזיונות, התקפי קנאה צווחניים ולילות ללא שינה".
הייתכן קיום נשי בלא גבר? על פניו, ליזה המודרנית, שרכשה לה השכלה ודעות, היא הראשונה להתנגד לתלות הנשית. "את חושבת", היא מתריסה כנגד אמה, "שאשה עוזבת גבר רק כשהיא יכולה להחליף אותו מיד בגבר אחר? אנחנו עד כדי כך חסרות אונים?" אלא שבפועל, ואפילו בעת הנפת השלט הפמיניסטי ("עבור ליזה זו היתה עבודת פרך להחזיק ברעיונות הנכונים"), ליזה מחליפה גבר בגבר - וכדרכה, מודעת לתהום הפעורה בין הדעות שאימצה לבין הדעות שנטבעו בה, כמו גם לכוח הבלתי-ניתן להתנגדות של משיכה מינית; הכניעה לאותו "נחשול פתאומי של תשוקה גסה ובוטה, שאין לכנות אותו אלא ייחום". את הבחירה שאליה מובלת הגיבורה אפשר לפרש כשמרנית, כפרי מהלך דיאלקטי, או כבחירת לב אותנטית העשויה להוביל לתיקונה של מערכת היחסים הזוגית.
סוגיית האותנטיות מרכזית ברומן. אצל ליזה היא מחוברת ביצול לסוגיית התלות בגבר, וביצול נוסף לבית גידולה. היא נחרדת מן "המחשבה שאפשר להגדיר אותה ולסווג אותה בלי לקבל ממנה רשות... זה היה, לדעתה, מעשה ברוטלי". היא תוהה, מנגד, "האם האופן שבו אחרים מכירים אותה, מן החוץ, מדויק יותר מן האופן שהיא חווה את עצמה מבפנים". היא עצמה אינה חדלה מסיווגים. היא סייסמוגרף סופר-רגיש לזיופים ("מאחורי הרכס הנאור, באחד ממחוזותיה הרחוקים של נפשו, נמצאת מזבלה עשירה וכהה, רוחשת בקטריות של אדנות מתנשאת"), מזהה תודעות כוזבות. ואלה, כפי שחושף מבט הרנטגן שלה את דמויות המשנה, נפוצות לא רק בקרב המעמדות הנמוכים ובעלי רגשי הנחיתות אלא - ואולי אפילו עוד יותר - בקרב האליטה שנציגיה ברומן פתטיים במיוחד ומניבים מאיריס לעאל פארודיות שנונות, מלבבות ממש, שאצורה בהן ביקורת מעמיקה, על השיח הפסיכולוגי, האמנותי והניו-אייג'י. חמשת פרקי הרומן (מבנה של טרגדיה קלאסית) נושאים שמות מן הרפואה האלטרנטיווית, וגם כאן טמונה כוונת-מחברת ערמומית להצביע על הגמוניה נוספת שנתערערה. זו של הרפואה הקונוונציונלית, מערבית, מדעית, רציונליסטית, ממסדית, הנחשבת לידע "גברי" ונדחקת בידי כוחות האמא-אדמה של הרפואה האלטרנטיווית, שיש להם זיקות לחתרנות נשית אך בה בעת קשורים בטבורם למגמות של הפרטת הרפואה ולתרבות הצריכה.
"אש בבית", כפי שמלמדים שמו ושורותיה של דליה רביקוביץ' שבמוטו ("הבית שלי הוא מחצה ומחצה/ מחציתו ממורקת קבועה במקומה/ מחציתו השניה שרופה לפחם"), חומריו, וסגנונו - אשד גועש של כתיבה מרוסנת - נושא על גופו כמטען נפץ את כל השניות, הניגודים והסתירות המתקיימים על פיסת האדמה החרוכה הזאת שעליה ולמענה איננו חדלים להילחם.
