אחרי עשר שנים בתפקידי משנה מוסיקליים, יוצא היום אלבום הבכורה של איילה אינגדשט, בת למשפחה דתית אתיופית. מסע שהחל בנסיעה סודית מאשדוד לתל אביב מסתיים באלבום אר-אנ'-בי חיוני ורענן
איילה אינגדשט: "אני יודעת לשיר ככה, עם כל הסלסולים, וזה מגניב. אני גם אעשה כזאת מוסיקה, עם יותר אהבה עצמית. אבל לא הפעם" (סטיילינג: דייב פרל; בגדים: קאלה, תל אביב)
תצלום: דודו בכר
מכל התחנות שהובילו אל אלבום הבכורה של איילה אינגדשט, שיוצא היום, התחנה הטעונה ביותר מבחינה רגשית היתה נסיעת האוטובוס מאשדוד, העיר שבה גדלה, לתל אביב, שם התקיימו הבחינות ללהקה צבאית. ראשית, היה עליה להסתיר את הנסיעה מאביה, אדם דתי ששלח את בנותיו לבית ספר חרדי ולא העלה בדעתו שאינגדשט תתגייס לצבא. בנוסף, היה עניין הלבוש.
"החלטתי שאני לא רוצה להיבחן בחצאית, רציתי להיות כמו הנבחנות החילוניות", היא מספרת. "אבל בבית לא היו מכנסיים, אז לקחתי מכנסיים מבת דודה שלי, לבשתי עליהם את החצאית, ובאוטובוס הורדתי את החצאית ונשארתי עם המכנסיים". כדי להשלים את המהפך נעלה נעלי פלטפורמה, שגם אותן שאלה מבת הדודה.
"מצד אחד, הרגשתי מה-זה קול, מה-זה שייכות", היא נזכרת. "אבל באותו זמן הרגשתי מאוד לא בנוח. הסתכלתי על עצמי ואמרתי, 'יו, איזה חטא. מה את לובשת מכנסיים? את הרי צריכה לשמור על צניעות". הרגשות הסותרים לא פגמו ביכולת השירה שלה: היא התקבלה ללהקת חיל הים, הראשונה מבין יוצאי אתיופיה שהשתלבה בלהקה צבאית. לשכנע את אביה לאפשר לה ללכת לצבא היה פחות קשה מכפי שחשבה, "בעיקר בזכות אמא שלי", היא אומרת.
מעט יותר מעשר שנים עברו מאז, ובהן אינגדשט השתלבה בתפקידי משנה בתעשיית המוסיקה והבידור. בין השאר השתתפה בהצגות ילדים ונוער, הופיעה בפסטיבל ישראל (שם שרה דואטים עם אלי לוזון, יהודית רביץ ו"הדג נחש") ושימשה זמרת ליווי בסיבוב ההופעות של מוקי. רק עכשיו, בגיל 28, היא תופסת לראשונה את מרכז הבמה.
פתאום בום, יש שיר
"לא שלא רציתי קודם. כבר כמה שנים בוערת בי אש להוציא החוצה את מי שאני, שישמעו אותי. אבל ידעתי שכדי שזה יקרה אני צריכה לפגוש את השותף הנכון, וזה לקח הרבה זמן". היא ניסתה לעבוד עם כמה מפיקים, ללא הצלחה. "זה כמו זוגיות", היא אומרת. "אתה מכיר מישהו ואחרי חודשיים עובר לך ממנו, ואז, אם אתה לא בן אדם תלותי ואובססיווי, אתה נשאר קצת לבד וזה קשה. אני זוכרת שחשבתי, 'נו כבר, איילה, מתי זה יקרה? הרי אין בעולם שלמות, אז אולי תהיי אתו'. אבל אני לא יכולה לשקר לעצמי. מה, אני אעמוד על הבמה ואשיר משהו שאני מרגישה שהוא לא אמיתי?"
לפני כשנה וחצי השתתפה כזמרת הליווי של מוקי בתוכנית ההיפ-הופ של ערוץ 24, "דיבור צפוף". אחרי התוכנית ניגש אליה רועי אדרי, מנחה התוכנית ומפיק שמתמחה במוסיקה שחורה. "הוא אמר לי, בהתלהבות האופיינית שלו, 'ואו, איזה פיור-סול את!' ונתן לי את מספר הטלפון שלו. לקח לי חודשיים להתקשר. פחדתי, לא יודעת למה. אבל כשהגעתי אליו, לחדר הקטן בבית של ההורים שלו, ידעתי מיד שהחיפושים הסתיימו.
"משהו קרה שם, בחדר המבולגן הזה. היתה השראה. חלק מהשירים נולדו ממש מאפס. רועי שם קצב מגניב עם מכונת הביטים שלו, אני התחלתי לשיר, הוא ניגן איזה גרוב בגיטרה, ופתאום בום, יש שיר". איך היא מסבירה את החיבור המיידי? "יש לנו אותו טעם במוסיקה, אבל בעיקר יש לנו אופי דומה. שנינו אנשים אמוציונליים. הכל עובד אצלנו על רגש, הכל בא מהבטן. זאת תכונה נדירה אצל גברים".
אחד הדברים היפים באלבום שלה הוא שהשתמרה בו המיידיות, הרעננות שביצירת שירים חצי מאולתרת; אפשר לשמוע את הקליק שנוצר בינה לבין אדרי. באלבום יש גם קלילות ופשטות ושמחת חיים - מרכיבים חיוניים באלבום שמתמקד בסול ואר-אנ'-בי (אף שאדרי מסתייג מהתיוג הזה וטוען שהאלבום אקלקטי). השירה שלה טבעית, משוחררת, מאופקת, בלי המניירות הווירטואוזיות שאהובות כל כך על זמרות אר-אנ'-בי. "אני יודעת לשיר ככה, עם כל הסלסולים, וזה מגניב", היא אומרת. "אני גם אעשה כזאת מוסיקה, עם יותר אהבה עצמית. אבל לא הפעם". לגרוב המצוין של האלבום אחראים הנגנים, ובהם אנשי להקת הג'ז-היפ-הופ המעולה, "התפוחים".
העיר הגדולה אשדוד
הוריה עלו לישראל כשהיתה בת שנתיים. המשפחה גרה כמה חודשים במרכז קליטה באשקלון ואחר כך עברה לקרית ארבע, שם חוותה את "הילדות הכי כיפית בעולם. באנו מהמדבר ופתאום כל השלג הזה". היא אומרת שבניגוד לרוב המשפחות של עולי אתיופיה שהקיפו אותה, ההתאקלמות של משפחתה היתה מהירה מאוד: "אמא שלי היא אדם חזק וסקרן. היא עבדה במטבח של ישיבה, ואני זוכרת שהתגאיתי בכך שבבית שלנו היה מהר מאוד אוכל ישראלי".
בגיל 9 עברה המשפחה לאשדוד. "אחרי קרית ארבע, אשדוד נראתה לי כמו העיר הגדולה. ההתנהגות של הילדים היתה אחרת. היום אני מבינה שהפתיחות שלי לא מתאימה לעיר הזאת. זה מקום קצת סגור. אנשים כל הזמן מסתכלים ובוחנים. איך את מתלבשת, איך את מדברת. ולא שאני עושה דברים קיצוניים מדי. אני יודעת שגם בתל אביב מסתכלים ובוחנים, אבל בתל אביב יש סוג של חופש".
בבית הוריה לא שמעו יותר מדי מוסיקה, וכשכבר שמעו זאת היתה מוסיקה חסידית. "כל מיני להקות ילדים, אפרוחים למיניהם", היא אומרת. "על מוסיקה לועזית לא היה מה לדבר. אצל דתיים מרחיקים את זה ממך כאילו שזה משהו מלוכלך". ומוסיקה אתיופית? "בקושי, זה לא נחשב משהו רוחני".
בגיל 14 היא שמעה אצל בנות דודותיה קלטות של מריה קארי וויטני יוסטון. "הן הדהימו אותי. לא תיארתי לעצמי שאפשר לשיר ככה", היא אומרת. מהר מאוד התחילה לשיר בעצמה ולחקות את הזמרות הנערצות עליה ובעיקר את יוסטון. "התחלתי לזמזם לעצמי והבנתי שזה עושה לי משהו. מאותו רגע לא יכולתי להפסיק. שוטפת כלים, שרה. מנקה את הבית, שרה. לאבא שלי היה קשה מאוד שאני מתחברת לעולם הזה. גם אמא שלי לא מתה על זה בהתחלה, אבל יום אחד אחת השכנות אמרה לה, 'תקווה, יש לך בת כישרונית', וככה הגעתי ללהקה העירונית". בעידודו של מנהל הלהקה החליטה לנסות להתקבל ללהקה צבאית.
"הלהקה הצבאית היתה בהתחלה הלם מוחלט. עולם שונה בצורה קיצונית. דיבור אחר של אנשים. אני באתי מ'בעזרת השם', מ'בלי נדר', ופתאום אני עם אנשים שיוצאים לברים ושותים אלכוהול. אבל כמו אמא שלי, מהר מאוד קלטתי את העניינים. עוד דבר שנתן לי כוח היה התחושה שבתור האתיופית הראשונה בלהקה צבאית אני מייצגת משהו, יש לי אחריות. אני בטוחה שפתחתי את הדלת לצעירים נוספים מהעדה".
בשירות הצבאי ובשנים שאחריו העמיקה את הרומן שלה עם מוסיקה אמריקאית שחורה: "התחלתי לשמוע את אריקה באדו, בילי הולידיי, מיילס דייוויס, לורין היל, סטיווי וונדר, אלישה קיז - כל המוסיקה הגדולה הזאת, האמיתית, עם הנשמה, שעושה לי טוב". את להיטי האר-אנ'-בי החדשים, אלה שמופיעים באם-טי-וי, היא פחות אוהבת. "זה זול", היא אומרת, "חוץ מביונסה, שהיא זמרת אדירה".
כישרון זה לא מספיק
התחנה החשובה הבאה בדרכה היצירתית היתה העבודה עם מוקי ופילוני על האלבום "שמע ישראל" וסיבוב ההופעות שבעקבותיו. "מכיוון שיש לי חור גדול בידע בכל מה שקשור למוסיקה ישראלית, חור שהולך וקטן לשמחתי, לא הכרתי את 'שב"ק ס''. כשבאתי לאולפן ושמעתי את מוקי ופילוני, אמרתי 'ואו, מה, עושים את זה גם בעברית?'"
"היא באה לאולפן שלנו, שנמצא במושב ביצרון, ליד אשדוד, וכשהיא התחילה לשיר נפלנו מהכיסא", אומר פילוני. "יש לה גוון מאוד ייחודי, יכולת קולית מלידה. אבל כישרון זה לא מספיק, צריך גם אישיות, וזה אולי היתרון הכי גדול שלה. כשהיא מתרגשת, היא מתרגשת; כשהיא כועסת, היא כועסת. היא אדם אמיתי, בלי חארטות. והיא באה ממקום מאוד טוב, פיור מוסיקה". פילוני משלים עכשיו הכנת אלבום למלכה אינגדשט, אחותה.
האם השורשים האפריקאיים של אינגדשט מקנים לה יתרון על פני זמרות ישראליות אחרות ששרות סול ואר-אנ'-בי? "זאת שאלה לא כל כך רלוונטית במקרה שלה", אומר פילוני, "כי מה שיפה אצלה זה שהיא באה ממקום אחר אבל שברה את כל המחסומים. היא הכי ישראלית שאפשר להיות. היא יכולה לתקשר בתוך שנייה עם כל אחד שחי פה, ולא משנה אם הוא שנקינאי או חקלאי. היא מולטי. אתה שם לב שאני מעריץ שלה, כן?"
רועי אדרי מסתייג מקישור אפשרי בין צבע העור של אינגדשט לבין יכולותיה כזמרת. "אני חושב שזה קישור קצת גזעני", הוא אומר. "יכול להיות שיש בתרבות המוסיקלית האתיופית משהו שמכשיר את הקרקע - ווקאליזציה מיוחדת, הדגשה של הריתמיות. אבל זה לא קשור לצבע ולגזע, והגיע הזמן שאנשים יתחילו להבין את זה. לא צריך להיות שחור כדי לדעת לשיר אר-אנ'-בי". כשאינגדשט נשאלת על כך היא מושכת בכתפיה ואומרת: "אומרים שהקצב זז אצלנו בלי יותר מדי מאמץ. יכול להיות. מה שבטוח זה שאני, כאיילה, משהו זז אצלי בפנים".
הצד האתיופי כבר לא מודחק
המוסיקה האתיופית נוכחת באלבום, אבל בנגיעות קטנות, בעיקר בקטעי הפתיחה של כמה מהשירים. רק בשיר אחד, "ג'טנאי", היא תופסת מקום מרכזי. "זה שיר שכתבתי על דוד שלי, איש חכם, מלומד, מתוק, שהחיים לא כל כך חייכו אליו. הוא נהיה אלכוהוליסט, והסביבה התייחסה אליו באכזריות, כמו אל ליצן החצר. משהו בסגנון 'בואו ניתן לו משהו לשתות, ואז ירוצו פה קטעים'. כילדה לקחתי את זה קשה מאוד, בכיתי. הייתי היחידה שראתה אותו, מה שאחרים לא הצליחו לעשות. וכתבתי שיר, שיצא לי מהבטן והתבסס על המעט שאני יודעת על איך שרים שירים עממיים. זה שיר שונה מכל האחרים באלבום. אין בית, אין פזמון, הכל פחות פופי. הוא קצת הבהיל בהתחלה את אנשי המקצוע", היא אומרת.
כשהיא נשאלת האם בעתיד היא תחזק את המרכיב האתיופי במוסיקה שלה? היא משיבה: "בזמן האחרון אני מתחברת לזה, כבר לא מדחיקה, לא שמה בצד. אני מניחה שזה יקבל ביטוי בהמשך. בינתיים אני חושבת רק על התקליט החדש, שהוא נעים וכיפי ומגוון ומייצג את מי שאני. זאת רק ההתחלה, ויש לי עוד הרבה מה להגיד. אבל דברים צריכים להיעשות ברוגע, בסבלנות. יש זמן להכל".
<<
