את עלילת הספר הנהדר, המצחיק, רב-ההמצאות וספוג הכישרון הזה אפשר לכאורה לתאר במשפט אחד פשוט: גבר שאשתו האהובה מתה בנסיבות לא צפויות מחליט לשים קץ לחייו כדי להתאחד עמה בעולם המתים. למעשה, שום דבר אינו פשוט ב"עולם הסוף", המורכב מכמה עלילות מקבילות המשתרגות זו בזו, כשפרט שולי לחלוטין בעלילה אחת הופך למרכזי באחרת. מה גם שמתברר שהאיחוד המיוחל מסובך בהרבה ממה שנדמה, וגם עולם המתים הוא לא בדיוק מה שחשבנו.
בן מנדלסון הוא סופ-ר (בחוגי האינטלקטואלים הוא נקרא "האפילוגן"), כלומר אדם המתפרנס מכתיבת סופים עבור סופרים, משוררים, תסריטאים ואפילו כותבי מכתבים, שאינם מצליחים להביא את יצירתם לכלל סיום. כסופ-ר, יצירת הסוף החשוב מכולם עומדת בפניו: הוא מנסה להביא את סיפור חייו האישי לכדי סוף ברור, אחרי שעלילתו קיבלה תפנית לא צפויה בדמות מותה "האווירונאוטי" של מריאן אשתו (היא נפלה מהגלגל הענק בלונה-פארק), שהרי "מה לא יעשה סופ-ר בשביל לאתר נקודה בתוך הסיפור".
באקט דרמטי (וספרותי) לעילא הוא יורה בעצמו בעיצומה של מסיבת יום ההולדת שאירגן לכבוד אשתו המנוחה, ושאליה הזמין את כל חבריו. אך בעולם הבא, "העולם האחר", כפי שהוא נקרא בספר, בן אינו מצליח למצוא את מריאן. לשם איתורה הוא שוכר בלש, ששמו - המדף - הוא ראשי תיבות של ארבעת הבלשים הנערצים עליו: הולמס, מרפל, דלגליש ופוארו, כולם, כמובן, בלשים ספרותיים. תוך כדי מסע החיפוש של בן אחר מריאן נגלים לנו אופיו, טיבו ומרכיביו של העולם האחר.
ניכר כי מרבית האנשים המאכלסים את העולם האחר, שהם למעשה כל המתים שהיו מעולם, מרוצים למדי מחייהם, כלומר ממותם, ובצדק. הודות למנתחי השחזור ואמני הרקונסטרוקציה מושבח גופם של המתים, מותקנת בהם מערכת חיסונית חדשה, וכל מערכות הגוף עוברות רענון כללי ותיקון פגמים, כולל הפגמים המולדים. עיוורים מחליפים את עיניהם במעבדת "אחיזת עיניים", האילמים מטופלים במעבדת "פה סגור", החירשים במעבדת "אוזניים ערלות". בעולם האחר כולם מתהלכים עירומים וכולם צמחונים (מאחר, כפי שמסביר הכרוז המקבל את פני המתים החדשים, ש"בעולמנו צלחו כולם את שלב המוות בהצלחה, אין גוויות, פגרים או נבלות").
והכסף - הכסף בוטל. מחמת כישלונה של השיטה הכלכלית ההרסנית של המתים בעולמם הקודם, הוחלט לבטל את נגע הממון. והכרוז מתנצל: "עם הסוחרים, הבנקאים, היזמים, הכלכלנים, סוכני הבורסה, טובעי המטבעות, מדפיסי השטרות, הזייפנים, הקמצנים, החסכנים, הבזבזנים, החומרניים ויתר העוסקים בתחום הסליחה". אין פלא שהכרוז מאחל לכולם "מוות מאושר ומלא סיפוק".
מראהו של העולם האחר מזכיר אוטופיות טכנולוגיות מדע-בדיוניות: ערי ענק מאורגנות להפליא, אוטובוסים עצומים המאכלסים אלפים בו זמנית, מיקרוצ'יפ "בבל" שמושתל במוחם של המתים ומאפשר שליטה ביותר ממאה אלף שפות וניבים, דירות הנפתחות רק באמצעות טביעת האצבע של בעליהן. ההמצאה העתידנית השימושית ביותר היא ה"אלוה": מכשיר הנראה כשלט רחוק שכולם עונדים סביב הצוואר, ולו היכולת לשלוט בחלק היממה הרצוי, מזג האוויר הרצוי, מצב השינה המועדף ועדכונים יומיים מהעולם הקודם והנוכחי בתחומים שונים. הבחירה בשם "אלוה" למכשיר טכנולוגי מחוללת רדוקציה ברורה במושג האלוהות, ומעידה על העדרו המוחלט מהעולם האחר; עולם המתים הוא עולם חילוני לחלוטין, שאין בינו ובין הדימויים התיאולוגיים של העולם הבא ולא כלום.
ההתמודדות עם הפחד האנושי הגדול מכולם, המוות, נעשית לא רק באמצעות חילונו, אלא בעיקר באמצעות העיסוק המפורט, המפורש ולפרקים המבודח בו. תורמות לכך כל המיתות המשונות, הרציחות וההתאבדויות שעולות במספרן בהרבה על המיתות טבעיות, וגם דמויות המטשטשות את הגבולות והמעברים שבין מוות לחיים: עוברים שהופלו בעולם החיים והם דמויות משמעותיות בעולם האחר; "השרלטנים", הלא הם אנשים השרויים בתרדמת ונעים בין חיים ומוות; הלוקים ב"דיכאון לאחר המוות" (pmd - post mortem depression), שחווים את חייהם מחדש, מהצד, באמצעות צפייה בלתי פוסקת בקלטות המתעדות כל שנה מחייהם (שנלקחו, כמובן, מהווידיאומתים).
הטשטוש הזה נעשה גם באמצעות פירוק של ניבים, דימויים וצירופי לשון רבים הקשורים לחיים ולמוות, והיפוך חוזר ונשנה ביניהם. וכך, המתים הם אלה שצריכים להתגבר על אובדנם של החיים, לביטויים "אני מת לראות אותה" ו"הלך לעולמו" יש משמעות חדשה לגמרי, ובמפגש של בן עם אמו היא מתוודה "מעולם לא הרגשתי כל כך חיה כמו לאחר מותי". מתברר שה-carpe diem מקבל את מלוא ממשותו דווקא בעולם המתים, אך מוביל לחיוב גדול של החיים.
קו תפר נוסף שנפרץ בספר הוא זה שבין הספרות לחיים, והרעיון (הטיפולי, בין השאר) שהחיים הם הסיפור שאנחנו מייצרים ומספרים לעצמנו חוזר שוב ושוב. ייאושו של בן מהחיפוש העקר אחר מריאן גורם לבלש לומר לו ש"האינסופיות הפוטנציאלית של הסיפור הזה מוציאה אותך מדעתך". בשיחה פנימית עם עצמו, בן מכיר בכך שהוא יכול להיחלץ מהמצוקה שלו אם רק יחליט לשים נקודה בסוף סיפור החיפוש אחר אשתו, וגם אם אין לו הפי אנד, וגם אם זו תהיה טרגדיה, הרי שעלילתו נחתמה וניתן יהיה לפתוח באחרת. בסיום הספר בן מבין לראשונה שאין לו יותר עניין בסופים; הסוף הוא חסר משמעות. את שאלת הסוף הוא ממיר בשאלות אחרות: "אני סבור שהגיע הזמן לחקור את הפתיחה, ועוד לפניה את המבוא, לגלות מאין הגיחו המניעים ומדוע בחר המספר לפתוח בנקודה מסוימת ולא באחרת". וכשמרפים מהחיפוש אחר סוף, יעד, במציאות או בבדיון, ניתן פשוט ליהנות מהמסע עצמו, מ"נדודינו ההרפתקניים ומשוללי המטרה, כמו החיים". ניתן גם ליהנות מסיפור אהבה, והנה שוב הסיפור מכוון את תפיסתנו את העולם ומעשינו בו גם בלי שזו תלווה ברומנטיקה עזה ונוקשה ומאכלת, "הארד קור אנה קרנינה".
העיסוק בשאלות הפילוסופיות, הפסיכולוגיות והקיומיות הגדולות, שמצוי אמנם בתשתיתו של הספר, אינו מאפיל על העלילה והוא קיים רק כרובד פרשני אפשרי נוסף לה. משקלו של המוות אינו מצליח להכביד: הספר משעשע, מותח, מסקרן, וניכר בטושה גפלה, שזהו לו ספר ביכורים, שהוא נהנה מכתיבתו, ומצליח ללוש במיומנות את החומרים המרכיבים סיפור טוב: שפה, דמויות, עלילה. לכך נוספים מעברים בין ז'אנרים שונים, הארוגים זה בזה בטבעיות רבה: מדע בדיוני, פנטסיה, הרפתקאות, בלש, וסיפורי אהבה למכביר.
יש בספר לא מעט הברקות של ממש, ובזכות מקוריותו הרבה, 428 עמודיו חולפים ביעף. כמה דוגמאות: דמותה של אחות בית החולים שאיש לא שם אליה לב ומכאן שמה - אן (un), ושהכנסת האורחים היחידה שידעה בחייה הסתיימה ברצח; עיר ההומואים "GAY צלמוות", שלמזרקות המים בכיכרותיה צורת פאלוס ("הטוטם זב החוטם"); פרק שהוא כולו מונולוג של תמונה; פרק הנקרא "תורת הגזע", ובו מוסבר כי לכל משפחה יש אילן (יוחסין) משלה, ומותו של אחד מבניה מתגלם בנפילת ענף; זוג היוצא למסע שורשים במטרה להגיע עד אדם וחווה; רבבות שחקנים המגיעים נרגשים לאודישן למחזה חדש שכתב שקספיר; רומן של מרילין מונרו עם מחזאי צעיר ששמו ארתור מילר, שכתב את "מותו של מחזאי". כשבן שומע על כך הוא תוהה כיצד הגיב ארתור מילר המקורי לרומן, אך מיד נזכר שזה האחרון עדיין חי. "אלוהים אדירים", הוא אומר, "הפוטנציאל הסיפורי שיש לעולם הזה הוא אינסופי... אינסופי!"
טלי גולדשמיד לומדת לתואר דוקטור בחוג לפרשנות באוניברסיטת בר-אילן
