בית המשפט העליון נתן לאחרונה שני פסקי דין, האחד בתחום לשון הרע והשני בעניין העלבת עובד ציבור, המהווים העלבה של חופש הביטוי, שהוכר בפסיקה ענפה כ"זכות עילאית". שני פסקי הדין - שניתנו בהרכב של שלושה שופטים - מצטיינים ברטוריקה ובמשפט השוואתי רב עניין, המציג את חופש הביטוי כאבן פינה במשטר דמוקרטי.
אלא שלאחר שנאמרים הדברים היפים הללו מהדר בית המשפט במגבלות המוטלות על חופש הביטוי, עד שספק אם נשמר עדיין מעמדו המיוחד של חופש זה, שהשופט שמעון אגרנט ציטט ביחס אליו - בפסיקת בג"ץ בפרשת "קול העם" המפורסמת בשנות ה-50 - את דבריו של ג'ון סטיוארט מיל: "תן לי מעל כל חופש אחר את החופש להתבטא בחריפות ולפי המצפון". נראה שהדור החדש של שופטי העליון, לפחות בחלקו, איננו הולך עוד בדרך הזאת.
פסק דין אחד מתייחס לספר שנכתב על נתן שרנסקי, "שרנסקי בלי מסכה", שמתח עליו ביקורת חריפה וטען, כי שימש מלשן בשירות גופי ריגול סובייטיים. בית המשפט המחוזי נתן את פסק דינו בדצמבר 2003 וחייב את המפרסם, ד"ר יולי נודלמן, לשלם לשרנסקי בגין הוצאת לשון הרע סכום דמיוני של 900 אלף שקלים, הבנוי כולו על נזק כללי, משלא הוכח כל נזק מיוחד שנגרם לשרנסקי.
בית המשפט העליון, בפסק דין שניתן כארבע שנים וחצי לאחר פסק הדין במחוזי, הפחית את הסכום ל-500 אלף שקלים, סכום העלול להרתיע לא רק מפרסמים יחידים אלא גם את כלי התקשורת האמורים לבקר אישי ציבור. בשללו את הגנת החוק על הבעת דעה בתום לב על נושא בתפקיד ציבורי (הגנה החלה גם במקרה שהשתרבבו להבעת הדעה פרטים עובדתיים לא נכונים), נתלה בית המשפט בכך שהפרסום חרג מתחום הסבי,ר והשית על הגמלאי נודלמן סכום פיצויים בלתי מידתי לחלוטין. בית המשפט עשה זאת לאחר ששילם מס שפתיים להצהרה, כי קביעת פיצויים גבוהים בגין גרימת נזק לאיש ציבור תהווה פגיעה בחופש הביטוי "בתחום בו חשיבותו בולטת במיוחד". הסכום שנפסק "אין בו", לדעת השופטים, "לבלום ביקורת ציבורית שהיא סם חיים להליך הדמוקרטי".
פסק הדין מעורר בנוסף קושי רב מבחינה משפטית ספציפית. זאת כאשר בית המשפט נתן להוראת החוק, המאפשרת פיצוי ש"לא יעלה" על 50 או 100 אלף שקלים, פרשנות הסוטה מלשונו הברורה של החוק, שראה במתן פיצוי ללא הוכחת נזק מיוחד חריג.
בפסק הדין השני דחה העליון ערעור על הרשעה בעבירה של העלבת עובד ציבור. פסק הדין - שניתן כשלוש שנים וחצי לאחר שהמערער, יוסף אונגרפלד, הורשע בבית המשפט המחוזי - משלם שוב מס שפתיים לחשיבותו של חופש הביטוי בחברה דמוקרטית, אך לא יותר.
אונגרפלד הואשם בעבירה של העלבת עובד ציבור, שיסודה בימי המנדט, בעקבות הצבת כרזה בפתח תחנת משטרה שבה שימש המתלונן בתפקיד שוטר. בכרזה נכתב, כי השוטר משתף פעולה עם עבריינים, וכי המשטרה לא צריכה "תפוחים רקובים". הדברים לא הוכחו כדברי אמת.
בית המשפט העליון אישר את ההרשעה, מתוך העדפה ברורה של מתן הגנה לעובדי ציבור על פני זכותו של הפרט למתוח ביקורת בלשון חריפה ובוטה על רשויות השלטון. מבחינה פורמלית, הוצאת לשון הרע והעבירה האוסרת על העלבת עובד ציבור, שעניינה שמירת האמון ברשויות השלטון, משתייכות לשתי מערכות משפטיות נפרדות. עם זאת, נקודת ההשקה ביניהן היא שחיוב בפיצוי גבוה, המרתיע מוויכוח ציבורי, והטלת סנקציה פלילית על העלבת עובד ציבור - מצמצמים שניהם את החופש להתבטא בחריפות ולפי המצפון.
בפסק הדין האחרון מפליג בית המשפט בהבחנה בין הגבלת חופש הביטוי לשם הגנה על השירות הציבורי ועל עובדי הציבור, לבין הצורך להגן על חופש הביטוי במיוחד כאשר מדובר בביקורת על נבחרי ציבור. בית המשפט הדגיש בפסק הדין בעניין שרנסקי שביקורת על אישי ציבור, להבדיל מעובדי ציבור, היא מאפיין מהותי של חברה חופשית במשטר דמוקרטי. את התורה הזאת, המקנה לחופש הביטוי את מעמדו הראוי הלכה למעשה, לא השכיל העליון ליישם.
בצדק מתחה דליה דורנר, שופטת בית המשפט העליון בדימוס ונשיאת מועצת העיתונות כיום, ביקורת על הזמירות החדשות והבעייתיות היוצאות מבית המשפט העליון בעת האחרונה. ראוי ששופטי העליון כיום ירשמו לפניהם שלא די ברטוריקת חופש הביטוי. הפרקטיקה הנוהגת היא זו שקובעת את מעמדו של חופש זה בחברה חופשית, דמוקרטית ופתוחה. |
<<
