רחל איתן (1932-1987) סירבה להישאר "ילדת הפלא" של הספרות העברית, ובחרה להתבגר ולגעת במורסות הכואבות ביותר של החברה והתרבות הישראלית, למתוח עוד ועוד את גבולותיה של השפה העברית ולגלות, שוב, כמה היא סקסמניאקית. אין פלא שנדונה לשיכחה
מסיבה בתל-אביב, שנות השבעים. ב"שדה ושדות" התחככו זה בזה הון ושלטון
תצלום: ישראל סאן
באחד הפרקים של תוכנית הטלוויזיה הספרותית "לשון המראות", שהועלתה בשנות התשעים של המאה הקודמת (ערוץ 1, הטלוויזיה החינוכית), הציג המגיש גרשון שקד את סופרות שנות החמישים והשישים: עמליה כהנא-כרמון, רות אלמוג, שולמית הראבן ויהודית הנדל. בתגובה על אותה תוכנית כתבה דליה רביקוביץ' רשימה נלהבת ב"שישי תרבות" ובה התרעמה על העדרה של הסופרת רחל איתן מן הרשימה: "אם מותר לי לנחש", כתבה רביקוביץ', "גרשון שקד לא פסל את כתיבתה של רחל איתן, אלא היא פשוט פרחה מזיכרונו. מדוע? מפני שהיא מתה, ולא סתם מתה, אלא נספתה בתאונה בניו יורק. איך אפשר לזכור כל מי שנהרג בתאונה בניו יורק?"
רביקוביץ' לא כתבה את רשימתה כדי לבוא חשבון עם גרשון שקד, ולא כדי לחולל סערה במימיה השלווים יחסית של הביצה הספרותית בשנות התשעים. היא ביקשה, בסך הכל, לנצל את ההזדמנות שסיפק הדיון האופנתי אז ב"כתיבה נשית" כדי להעלות בתודעתם של קוראי "שישי תרבות", את אחת הסופרות האהובות עליה, שנשכחו מלב. ובכל זאת, ההנחה של דליה רביקוביץ' כאילו רחל איתן פשוט פרחה מזיכרונו של שקד אינה יכולה להתקבל כפשוטה.
גרשון שקד היה מראשי הממסד הספרותי שבזכותו זינקה רחל איתן - "עקרת הבית האלמונית", כפי שהכריז אחד מעיתוני הנשים בשנות השישים - "בקפיצה נחשונית אל המעמד הקוסם של סופרת
רחל איתן. אשנב משלה לסיפורת העברית
מצליחה". בעקבות ספרה הראשון, "ברקיע החמישי" (עם עובד, 1962), שתיאר את חייהם של עולים חדשים וילדי בתי יתומים בישראל של שנות הארבעים, סימן שקד את איתן בספרו "גל חדש בספרות העברית", כאחת ההבטחות הגדולות של ספרות דור המדינה וקבע כי "איתן פתחה אשנב משלה לסיפורת העברית". מקומה של איתן לא נפקד גם מן הפרויקט ההיסטוריוגרפי המונומנטלי של שקד, "הספרות העברית: 1880-1980", שבו התייחס, בכמה הזדמנויות, למקומה המרכזי של איתן בספרות הישראלית.
איך אפשר, אם כך, להסביר שאיתן "פרחה" מזיכרונו של שקד, ואולי, בעצם, מן הזיכרון הספרותי הישראלי הקולקטיווי, ששקד היה המתעד הנאמן ביותר שלו? ובמלים אחרות: לאן נעלמה רחל איתן?
השאלה מזכירה, שלא במקרה, את כותרת סרטו המפורסם של אברהם הפנר מ-1972, "לאן נעלם דניאל וקס?" שתיאר את חיפושיהם של צמד חברי ילדות - רופא מצליח וזמר שפיתח קריירה מוסיקלית בארצות הברית - אחר בן כיתתם שעקבותיו נעלמו. בדומה ל"דניאל וקס", שנצרב בתודעה התרבותית הישראלית כסרט שסימן את שברה של הישראליות הערכית וה"יפה" לאחר מלחמת ששת הימים, גם יצירתה של איתן, שהתפתחה בין שנות השישים לשנות השבעים, תיעדה אותו שבר עצמו. אבל אם סרטו של הפנר השקיף על השבר הזה מנקודת מבטם של "המצליחנים", "דור הביניים" שעשה את זה בארץ או בחוץ לארץ, הרי שרחל איתן תיעדה אותו מנקודת המבט של מי שמראש לא היה לה כל סיכוי.
ב-1974, בתום עשור של תהפוכות אישיות ופוליטיות, פירסמה רחל איתן את הרומאן השני שלה "שדה ושדות" (עם עובד), שאת כתיבתו השלימה במאי 1973 בארצות הברית, אשר אליה עקרה כמה שנים קודם לכן. במרכז הרומאן, המתרחש בתל-אביב של שנות השישים, העמידה איתן את דמותה של אביבה ש"ץ, מחזאית צעירה ומבטיחה, שבעלה, אמנון, בכיר במשרד החקלאות, נוהג להכות אותה, לבגוד בה בגלוי ובכל הזדמנות, ובסופו של דבר אף נוטש אותה ולוקח לו אשה אחרת. אביבה, ברוח החופש המיני המדומה של שנות השישים, מגיבה בכמה פרשות אהבה משלה, אך נדחפת שוב ושוב בחזרה אל הבעל ומסתפקת בפנטסיות רצח שאין היא מממשת.
"שדה ושדות" עסק במיליה החברתי הרחוק ביותר מזה שאיפיין את ספרה הראשון: "חוג הסילון" התל-אביבי, המורכב מטובי בניהם של העולים החדשים שנהפכו לבני "דור המדינה", התברגו בצמרת הצבא והממשל, וכעת מרבים בנסיעות הלוך ושוב לחוץ לארץ, שמהן הם חוזרים ל"ארצנו מוגבלת היבוא" בהביאם אתם "נעלי מדבר איריות של קלארק", "בלו-ג'ינס של ליוויס" ואנגלית מעוברתת ("יש לך חיוך של מיליון דולר!"). "שדה ושדות" חשף רגע בהיסטוריה של החברה הישראלית, שבו - כפי שתיארה העיתונאית שוש מיימון את חוג הסילון התל-אביבי - "הכל התחככו זה בזה". איתן מתארת באופן כמעט-נבואי את הימים שבהם נטמנו זרעי הפורענות של הסימביוזה בין הון לשלטון, שהיתה עתידה לעצב את פניה המכוערות של הפוליטיקה הישראלית בעשורים הבאים.
כך, למשל, מגלה אביבה, גיבורת הרומאן, להפתעתה, את "הידידות המוזרה" הנרקמת בין בעלה, חניך תנועות "ארץ ישראל העובדת", לבין "פלוני חבר הכנסת מן הציוניים הכלליים", שממנו הוא מבקש לקבל "הזמנות למסיבות בביתם, בר מצווה וימי שנה לנישואים, בנוסח קצבים שנתעשרו, מסיבות קוקטייל לכבוד שר המשטרה של לוכסנברג". אבל לא רק אנשי הון ושלטון מתחככים זה בזה ברומאן של רחל איתן. "שדה ושדות" תיאר אליטה חברתית חדשה, המבוססת על זיקה הדוקה, גלויה לחלוטין, בין אנשי צבא לאנשי אמנות וספרות. במסיבות הסלון שמתקיימות בקפה "קליפורניה" של אייבי נתן ובמסעדת "הקסבה" שבצפון העיר מתנהלים להם, זה לצד זה, אנשי הצמרת הצבאית והמדינית של תקופת ערב יום הכיפורים, שחלקם מתנאים בפרסומים בכתבי עת ספרותיים, לצדם של אנשי רוח ואמנים המשמשים להם בעלי ברית ומוציאי דברם הפוליטיים.
הדמות שנותרת, דרך קבע, מחוץ למערכת היחסים הזאת היא אביבה, גיבורת הרומאן, המביטה בהשתאות בבני דורה, ש"חזית חולצתם תופחת כשהם מניפים דגליהם על גג ביתם". היא עצמה חשה, מנגד, כמי ש"נשמטת ונופלת מן הגבהים ומוצאת את עצמה בתחתית עולם שלילי". ה"עולם שלילי" של אביבה אינו רק העולם שמחוץ לשיח הגברי-הלאומי; זה גם עולם שאין בו כל מקום לאשה הכותבת. דיכויה של אביבה ש"ץ ביד בעלה אינו מסתכם בבגידותיו בה ובאלימותו, ואפילו לא בחטיפת ילדיה הקטנים לטיולים משפחתיים עם המאהבת (בעל המכולת השכונתית אומר לאביבה בשלווה: "הילדים אינם שלך. הם רק באים לעולם באמצעותך"). מכה נוספת, אנושה לא פחות, הבעל מנחית על הקריירה המחזאית של אביבה. אף שאמנון ש"ץ עצמו מתואר כ"צרכן אמנות" כפייתי שאינו מחמיץ שום בכורה או רב מכר חדש, הוא נמנע מלבוא להצגת הבכורה של המחזה שכתבה אשתו (הנושא את השם הטעון: "אפסיים"), ואת הטקסטים שאביבה מראה לו הוא פוסל באבחה אחת, בפטרוניות מלומדת, אף על פי שהוא עצמו אינו איש תיאטרון.
גם המאהבים שאביבה פונה אליהם בצר לה אינם מגלים עניין ביצירתה: איש הצנחנים גנרל רמרז, שאביבה מתעניינת בשיריו שפורסמו ב"אורלוגין", מצווה עליה: "הורידי כבר את הסמרטוטים, שכבי על המזרן ושתקי", ואפילו מישל, הכנר הצרפתי המאוהב בה, תובע ממנה: "תהיי מציאותית, אינך יכולה לחיות בתוך יצירות אמנותיות!" אביבה, בתגובה, אינה מנסה עוד לקדם את הקריירה המחזאית שלה, ולמעשה מפסיקה לכתוב. בהדרגה היא הולכת ושוקעת באותה הוויית ה"אפסיים" שבני דורה, "בני קהלת מכריסים", כפי שהיא מכנה אותם, שקועים בה.
"שדה ושדות" לא היה הרומאן העברי הראשון שעסק בקשר הבעייתי שבין חיי אהבה לכתיבה. קדמו לו "חיי נישואין" של פוגל, רומאן שקשה להתעלם מהשפעתו על ספרה של איתן, ושתיאר גם הוא סופר צעיר (עובדה שלא זכתה, משום מה, לתשומת לב מספקת מצד הביקורת), שמפסיק לכתוב כתוצאה מהשפעתם ההרסנית של חיי נישואים סאדו-מזוכיסטיים. גם סיפורו היפהפה של גנסין "הצדה", שאיתן מצטטת מתוכו באחד הפרקים מספרה, עסק בארוס המשעבד, הגוזל מן הכותב את כוחות היצירה. ובכל זאת, סיפור החניכה הספרותית הכושלת של אביבה ש"ץ היה יוצא דופן בספרות העברית. "שדה ושדות" היה, למעשה, הרומאן העברי הראשון שהעמיד במרכזו דמות של אשה יוצרת הפועלת בשוליו של השיח הספרותי הלאומי-הגברי, ושעסק בגלוי בזיקות שבין אלימות נגד נשים לבין דיכוי יצירתי ואינטלקטואלי.
הממסד הספרותי הישראלי התקשה לקבל את סטירת הלחי שהטיחה איתן בפרצופו. גם העושר הלשוני של הרומאן, שנע בלולייניות בין סלנג פלמ"חניקי ויידישי ל"אמריקניזמים" המתחלפים בציטוטים תלמודיים ומדרשיים, נתפש כאות להתנשאותה של המחברת, ולא כתיעוד של רגע היסטורי שגורליותו היתה עתידה להתברר רק מאוחר יותר.
המתקפה על "שדה ושדות" לא איחרה לבוא: המבקר א"ב יפה כתב ב"מאזניים" שהספר אינו אלא "התחכמות וולגרית", שמעון זנדבנק טען ב"סימן קריאה" כי הרומאן עורר בו "איזה רגש לא-נוח", והגדיל לעשות דן מירון, שכתב ב"הדאר" כי מדובר בלא פחות מאשר "ספרות דגדגנית פסוודו וידויית". איתן, בדומה לגיבורה הספרותית שלה, לא השיבה למתקיפיה וגם לא פירסמה רומאן נוסף. לאחר "שדה ושדות" היא כתבה סיפורים קצרים, חלקם יפים להפליא, שהתפרסמו בכתבי עת שונים, וגם פרקים מרומאן שלא הושלם עד מותה, "משלחת מלאכי רעים", התפרסמו בעיתונות. אבל בתודעה הספרותית הישראלית היא נהפכה ל"סופרת של ספר אחד": "ברקיע החמישי", הרומאן שהעלה אותה לגדולה.
בדיעבד, דווקא "שדה ושדות", הרומאן שסתם את הגולל, כביכול, על הקריירה הספרותית שלה, עשוי להיקרא כניסיון ההירואי של איתן לקרוא תיגר על המעמד המיתולוגי של "ילדת הפלא" - מעמד מכונן בתרבות הישראלית, הידועה בחיבתה ליצירות ביכורים המזכות את יוצריהן - ובעיקר את יוצרותיהן, כפי שכתבה פעם עמליה כהנא-כרמון - בכתר ליום אחד (האם היה מבקר קולנוע אירופאי כלשהו מעלה על דעתו לחזור ולנתח את סרטו הראשון של אינגמר ברגמן, קומדיה מטופשת שלא היה בה דבר, כדי לבשר על "תותי בר" או על "תמונות מחיי נישואים"?).
כמו דניאל וקס הנערץ - שמתגלה לבסוף, לאכזבתם של מעריציו, בדירת שיכון בבאר שבע, מטופל באשה ובתינוק - גם רחל איתן סירבה להישאר "ילדת הפלא" הנצחית של הספרות העברית, ובחרה להתבגר; אפילו במחיר הוויתור על חיבוקם החמים של המעריצים, אפילו במחיר אכזבה והתעלמות. אבל בניגוד לדמותו הקולנועית של דניאל וקס, התבגרותה של איתן היתה קשורה, בראש וראשונה, בנכונותה להסתכן: לגעת במורסות הכואבות ביותר של החברה והתרבות הישראלית, למתוח עוד ועוד את גבולותיה של השפה העברית ולגלות, שוב, כמה היא סקסמניאקית.
על המחיר היקר ששילמה איתן עשויה להעיד העובדה שאת "שדה ושדות" אי אפשר להשיג היום בחנויות הספרים ואפילו לא במרתפי "עם עובד". ובכל זאת, נדמה שהרומאן המסעיר והחשוב הזה חילחל בדרכים אחרות, גם אם גלויות פחות, לתוך הספרות הישראלית: בדיעבד אפשר לראות את הזיקות שבין כתיבתה של איתן לסאטירה הגרוטסקית של חנוך לוין, כפי שהתפתחה בשנות השבעים המאוחרות, ואולי גם את השפעתה על הריאליזם הנוקב, הבוטה ועם זאת הפיוטי של יעקב שבתאי. קשה עוד יותר לחשוב על דמויות נשיות בספרות הישראלית של שנות השמונים התשעים והאלפיים מבלי להביא בחשבון את רחל איתן. "מתי נחדל כבר 'לגלות' את פוגל?" קבל דן מירון בשנות השמונים של המאה העשרים, עם פרסום המהדורה החדשה של "חיי נישואין" בעריכת מנחם פרי. ההיסטוריה הוכיחה שאת פוגל לא נחדל לגלות לעולם. אולי הגיע הזמן שבמקום לשאול "לאן נעלמה רחל איתן?" נתחיל לשאול מתי נחזור לגלות, שוב, גם אותה.
<<
