הסופר איל מגד מגדיר את עצמו כמציצן אל חיי האהבה. בספר חדש הוא מציץ לחייו שלו עם הסופרת צרויה שלו: חרד מהרגע שתעזוב אותו לטובת אחר, חושף את המריבות והסערות שעוברות עליהם אבל לא מקנא בהצלחותיה אפילו לרגע. חוץ מזה הוא מבקש לבשר לעולם שהוא כבר לא ימני (למרות שביבי הוא עדיין חבר)
איל מגד בעין שריג. בא להתבודד ואורב לזוגות מזדמנים
"אשה היא הצלב שאתה חייב לשאת", כתב פעם איל מגד והתכוון לכל מלה. זה המוטו של חייו: האובססיה לאשה. אשה כישות, כממלכה, כאימפריה. היא הכובשת והוא הנכבש. אבל בניגוד לעמים תחת כיבוש, מגד לא רוצה להשתחרר ולא שואף להגדרה עצמית. להפך. הוא חרד מהיום שבו הכובשת שלו, כמו נפוליאון בשעתו, תחליט לנוע קדימה לכיבוש הבא. וכדי להתמודד עם הפחד הזה הוא כתב ספר חדש, "זוג" (ידיעות אחרונות), שבו הגיבור מנסח כתב הגנה לזוגיות הלא-שפויה, אך ההכרחית מבחינתו. כשהוא נשאל של מי הזוגיות הזאת? מגד מיתמם ואומר, "זה לא אני, זה הוא - הגיבור שלי".
אלא שהספר כתוב בגוף ראשון וקשה לא לשים לב לדמיון שבין הגיבור ובין הסופר מגד. שניהם אוהבים את המעיינות באזור ירושלים, שניהם נושאים עיניהם בערגה אל עבר הר הכרמל, שניהם חומדים את האשה שלה הם נשואים ועוברים טלטלות רגשיות עמוקות ומערערות הנובעות מקנאה ויחסי תלות עזים. זה ספרו השני של מגד (אחרי "ארץ אשה") שבו אין גיבור במובן הקלאסי של המלה - כזה שיש לו חיים משל עצמו, שם, מקצוע, כתובת ועולם פנימי המתקיים במציאות מדומיינת. "החלטתי שאני לא צריך להמציא אותו, שהוא סך כל המציאות הגברית שאני מכיר, וכל מה שאני יודע על זוגיות מגולם בו".
אל המעיין
מלבד היותו מכור לנשים, מגד מכור גם לזוגיות. אין נושא שמרתק אותו יותר מזה. ככה זה כשלוקחים את משחקי הילדות רחוק מדי: זה התחיל אצלו בגיל 10, בערך, כשהיה מציץ עם חבריו ועוקב אחרי זוגות בגן העצמאות ובגינת גורדון בתל אביב. "התמודדות עם הזוגיות והאהבה זו אובססיה אצלי", הוא אומר. "היחסים בין גבר ואשה הם הדרמה הכי גדולה, לדעתי. זה מה שמעניין אותי. עקבתי אחרי הזוגיות של ההורים שלי ושל סבא וסבתא שלי ברעננה. אני זוכר את שעות האיבה הארוכות ביניהם כשהיו פתאום עוברים לדבר פולנית. יש ילדים שלא שמים לב לזה ויש כאלה שזה מעניין אותם".
עכשיו כשהוא כבר לא יכול להסתתר מאחורי שיחים בגן העצמאות, עוקב מגד אחרי זוגות בכל מקום שהוא רואה אותם בו. "אני יושב בבית קפה וקולט את הדינמיקה בין זוגות, מדמיין מה קורה שם, מה רוחש ביניהם. האם הם בתחילת האהבה או בסופה".
כך גם במעיין הקבוע שלו בהרי ירושלים, עין שריג, לשם הוא נמלט מדי פעם בפעם כדי לשחרר את עצמו מהלחץ של הזוגיות שלו עצמו עם הסופרת צרויה שלו. כך הוא מתאר את זה בספרו החדש. "למדתי את המעיין על בוריו: את צמחייתו, רחשיו, זמזומיו, צלליו ושמשו. אדם באמת אינו צריך אלא מעיין אחד בחייו. אימצתי את המעיין כיחיד במועדו, אנטיתזה לזוג, אך בה-בשעה ארבתי לזוגות מזדמנים. פעם, מיד עם בואי, הפתעתי זוג בוהק בעירומו. הנערה רכנה אל השוקת המובילה את המים לבריכה, וחברה כרע לידה, כשותה משדיה... נסוגותי בלאט, כדי לא להפריע, וסגדתי להם לרגע מהמארב של נזיר מזה רעב".
מגד מגדיר את ספרו כ"מבט פיוטי על זוגיות". יותר משעולה משם פיוט, עולה מלחמת עולם. תשוקה קורעת והשתוקקות תמידית להוכחה בקיומה של הזוגיות, בכוחה לשרוד ובצורך העז לשמור על קיומה. שלום ושלווה לא שוכנים בין בני הזוג המתוארים בספר, אלא מתח קבוע והליכה על חבל דק. וגם פחד:
"הפחד שאת שונה ממני
הפחד שאת דומה לי
הפחד שאינך נאמנה כמוני
הפחד שאת בוגדנית כמוני
הפחד שגם את שואפת, כמוני, למצוא תחליף, משהו אחר שירגיע".
מגד מנסה לברר למה זה קורה לו (או לגיבור שלו). האם הוא עבד משועבד או נתין המתמסר מרצון למלכתו? תוך שילוב בין שירה ופרוזה הוא חושף את העליות והמורדות בחיי זוג ובוחן את הגבולות ואת כוח העמידה שלו, שלוש פעמים ביום. זה זוג פרטי מאוד ואוניוורסלי מאוד בעת ובעונה אחת. מגד כותב: "נפרענו זה מזה על קלקולים גורליים למפרע, מעמידים זה את זה אל הקיר בעוון פשעים שלא ביצענו. זו היתה דרך החתחתים שבה בחרנו להגיע לתיקון".
כתבת לעצמך ספר טיפולי?
"החלטתי שאני עכשיו מתמקד בשיגעון שלי, שאני מתמודד עם הזוגיות והאהבה וחוקר לעומק של המהות הנשית".
נראה שיש משהו פראי בזוגיות שלך.
"בעיני, כדי שיחסים יחזיקו מעמד חייבת להיות תשוקה. ואני רואה סביב הרבה זוגות שחיים לאורך השנים בלי תשוקה. כמו שאמר יוסף יזרעאלי, המורה שלי להיסטוריה בתיכון חדש: 'חופש או שוויון'. ידעתי שאם אבחר בשוויון אוותר על החופש. גם בזוגיות אני רואה איך אנשים ויתרו על התשוקה בשביל הביטחון. אני רואה אנשים שרוצים לדעת שכשהם
מגד עם הוריו, אידה צורית ואהרן מגד. אימונים בשדה הקרב של הספרות
באים הביתה האדמה לא רועדת תחת רגליהם. מבחינתי, זה לא בבית ספרנו".
בגלל זה אתה, או הגיבור שלך, חי בחרדת נטישה תמידית, על סף שיגעון?
"כן, זה כמו אצל מהמרים. אני שואל מה עם אלה שמהמרים על אהבת אשה? זה הימור פרוע עם סיכון גדול. כשאתה נמצא במצב של תשוקה תמידית ההימור הוא שאתה מוותר על הביטחון. אתה רוצה להשתוקק לבת זוגך, אתה כל הזמן במצב של הימור על מספרים גבוהים. אתה מקנא לה, אולי תעזוב אותך, אולי היא בוגדת בך, כל זה מעורר חרדה ופחד אבל גם תשוקה".
אתה לא יכול להשתוקק לאשה ולדעת שהיא רק שלך ושהיא לא תעזוב אותך?
"אולי כן. צריך להגיע למצב כזה. צריך לוותר על הרעיון שבצד הביטחון שאשה מעניקה לך, היא גם הרסנית. צריך לוותר על הציפיות ועל התמורה: תאהב, תקבל אהבה, תשתוקק, תקבל השתוקקות. ובזוגיות זה הדבר הכי הרסני שיש, שכל הזמן יש לנו ציפיות וטענות ואנחנו לא יכולים להשלים עם זה שאנחנו שונים".
מגד טוען שכל זה נובע בגלל שעשו לנו שטיפת מוח כשהיינו צעירים בנוגע למהי אהבה אולטימטיווית. "מהסרטים והפזמונים קיבלנו מושגים מעוותים על אהבה וזוגיות, זה היה חיים או מוות, לא פחות. 'קחי את אהבתי או את חיי', אין פשרות".
לא נסחפת? אלה בסך הכל פזמונים מטופשים.
"הימור על אהבה זה הימור על הקיום. רוב האנשים מהדור שלי לקחו להם נשים שלא יצטרכו להמר עליהן, נשים בטוחות, לא פאם-פטאליות, והם ישנים בשקט".
ואתה?
"אני לא מכיר אשה בטוחה. בכל הרומנים שלי יש נשים גורליות".
ובוגדניות?
"אם אני בוגדני, אז אני מאמין שבטח גם בת הזוג שלי היא כזאת. אם הייתי מרגיש שאני בן אדם נאמן שאפשר לסמוך עליו שלא יתפתה לעולם, אז הייתי בוטח גם בבת זוגי, אבל כשאתה בוגדני, אתה רואה אותה ואומר 'בטח גם היא כזאת, בטח היא תפגוש מישהו שיראה לה, ותלך איתו'".
אז אתה בוגדני.
"אני מרגיש שאני כל הזמן על סף פיתוי, בגלל שאני שם את כל הביצים בסל אחד, בגלל שאני מהמר על הקלף הכי גבוה אני מחפש מצנח רזרווי ואומר לעצמי 'אולי היא לא האהובה היחידה'".
כלומר, אם תיקרה לפניך ההזדמנות?
"אני לא רוחץ בניקיון כפי, אבל זו התחמושת שלי ליום הדין, כי בת הזוג שלי היא פאם-פטאל שעלולה להיכנע לפיתוי של גברים אחרים".
אז למה היא עוד נשארת איתך?
"כי היא נישאת על כפיים. יוצאת סופר פאם-פטאל מיתולוגית, גדולה מהחיים, אייקון. מה רע לה? נסיכה שסוגדים לה".
וכשהיא נוסעת למשל לחו"ל אתה משתגע?
"דווקא אז אני רגוע, כי אני שולט יותר על הפנטזיה. כשהיא קרובה, הגירוי הוא יותר מיידי. אצלי המתח גבוה כשאני קרוב לחוטי החשמל אבל כשאני מתרחק אין סכנת התחשמלות, ואני יותר רגוע".
אלה לא יחסים מעייפים?
"מתישים ביותר, מורטי עצבים. זה כמו לחיות בתחושה תמידית של חוסר שינה".
בספר מתאר מגד תמונה מחיי הנישואים: "את זירת ההתגוששות גררנו איתנו גם לחופשה הזוגית החטופה בגליל המערבי".
על מה אתם מתגוששים כל כך הרבה?
"זה תמיד מתחיל ממלה אחת שמציתה, שפוגעת בציפור הנפש, למשל: 'למה לא הפעלת את המדיח?' התלונה באותו רגע מוחקת את האישיות שלך, תוקעת אותך לאיזו פינה. דווקא הדברים הקטנים ביותר הם הפוגעניים ביותר, וזה גורר שתיקות ארוכות, ברוגז. ואני לא מבין מה כבר אמרתי או עשיתי. אם אתה חי עם אשה שבחרת בה בשביל הביטחון, הפסילה הזאת היא לא עניין קיומי, אבל כשאומרת את זה הפאם-פטאל, אז אתה אומר 'בגלל זה היא יכולה לעזוב אותי ותמצא מישהו אחר שכן יפעיל לה את המדיח בזמן, והיא אפילו לא תצטרך להגיד לו את זה, הוא יהיה כל כך מוצלח שכל היום הוא יפעיל את המדיח בזמן. מתחילת היחסים שלנו אני תמיד אומר: 'אם תעשי ספירת מלאי של כל הטענות שהיו לך ותעשי איקס על מה שהשתפר ותוקן, אז תראי שאני כן שם כלים במדיח, אני כן מבשל, שהשתפרתי בצורה בלתי רגילה'. אבל אין לזה סוף כי תמיד יהיה לה עוד משהו להגיד, 'שוב לא הפעלת את המדיח', וכשאומרים לך את זה אחרי שכל כך השתפרת, אז כנראה שאין סוף למאמצים שלך.
"היא כמו הנסיכה על העדשה, היא אף פעם לא שבעה ואף פעם לא די לה. מי שחי עם אשה בתחושה שהוא עושה לה טובה שהוא נשאר איתה, אז היא יכולה להעיר לו אלף פעמים על המדיח, מקסימום הוא יגיד לה 'תקפצי לי'; אבל מי שחי בהרגשה שהאשה עושה לו טובה שהיא נשארת איתו, לא יכול להרשות לעצמו להיות שאנן כי אולי היא תמצא לה מישהו אחר שיפעיל לה את המדיח".
למרות התחושה שהוא משדר, כאילו בזוגיות שלו עם צרויה שלו הוא מהלך על ביצים, קוראים מודעים לא יכולים שלא לחשוב שיש בספר הזה גם התחשבנות איתה. מגד כותב על זוג שמצוי בעימות תמידי, כאילו הוא מצוי בשדה קרב, ולא חוסך במלים בוטות ובתיאורים קשים כשהוא בא לצייר את אופי היחסים ביניהם. "אני לא אוהב את המלה התחשבנות", הוא אומר. "בואי נגיד שאני מכיר היטב את היחסים עם האשה שעליה אני כותב, אבל לא, אני לא מתחשבן עם אשתי. אני אף פעם לא מתחשבן עם אף אחד, אבל עושה חשבון נפש, זה כן".
איך היא קיבלה את סוג החשיפה הזה?
"היא ערכה אותי, תמיד היא עורכת אותי. אם היא לא היתה רואה את הספרות, היא היתה אומרת לי 'מה זה החיים הפרטיים האלה?' אבל היא ראתה את המטמורפוזה שעברתי".
ולמי שיקרא את הספר ויתרשם שאולי הזוג מגד-שלו עומד על סף פרידה, נכונה אכזבה. "תעשי מחקר בנושא הזוגיות", הוא אומר, "ותראי עד כמה מי המנוחות והשעמום יגרמו לגירושים הרבה יותר מהר מאשר הסערות שאני מתאר. כמו שיהודי דתי מתאמן כל הזמן בחדר הכושר של האמונה עם תרי"ג המצוות, כך גם בזוגיות, בשביל לשמור על האש והלהט אתה כל הזמן צריך להוסיף זרדים כי אחרת הכל כבה".
לעשות דווקא
עם צרויה שלו והחתול נמר. ככה זה לחיות עם פאם-פאטל
צילום: יער מגד
איל מגד, בן 60, הוא נצר לאצולה של הספרות העברית. הוא נולד בניו יורק כשאביו, הסופר אהרן מגד, היה שם בשליחות קיבוצו, שדות ים. אמו, אידה צורית גם היא סופרת ומבקרת ספרות, היתה בעבר הרחוק שחקנית בהבימה. דודו, מתי מגד, היה אחד הסופרים הבולטים של דור הפלמ"ח. מגד גדל בתל אביב. למד בבית הספר היסודי א"ד גורדון ואחר כך בתיכון חדש, כור מחצבתו של השמאל באותם ימים.
אולי לא במקרה התחיל לכתוב שירים. תשעה קובצי שירה שלו ראו אור בשנים 72'-90'. הוא עבד כעורך לילה, ב"דבר", אחר כך ב"על המשמר", נשא לאשה את נונה, ציירת, חברתו מגיל 16, להם שני ילדים, נתן בן 31 ואמהילי בת 21. כתב קצת ב"כותרת ראשית", ונסע עם המשפחה לשנה באירלנד.
החזרה מאירלנד היתה דרמטית. מגד ואשתו נפרדו, הוא נפרד מהשירה והתחיל לחשוב פרוזה וגם נטש את תל אביב לטובת ירושלים, בדיוק בתקופה שזה היה הכי לא אופנתי מכיוון שירושלמים מהחוג שלו בדיוק עברו לשפלה. אולי בכלל זה הגביר אצלו את גודל המעשה ואת גודל השעה. שם הכיר את צרויה שלו, ירושלמית אדוקה. ב-93' הם נישאו בקפריסין.
הצלחתה הספרותית של אשתו פרצה את גבולות הארץ. צרויה שלו מתורגמת לשפות רבות, נוסעת בעולם, משתתפת באירועים ספרותיים ועושה חיל. בגרמניה נהפכו ספריה לרבי מכר וספרה "חיי אהבה" עובד לסרט. מגד אומר שהוא מאושר ושמח בשמחתה ועל קנאת סופרים אין מה לדבר. "ניצלנו מזה", הוא אומר, "היא יותר מפורסמת בעולם, זה בטוח. אני מגיל צעיר מאוד התאמנתי בשדה הקרב של הספרות, זה בית הגידול שלי וסופרים זה משפחה שלי, ואף פעם לא הרגשתי שהיתה לי קנאת סופרים. אולי בגלל שמגיל צעיר ראיתי אותם גם ברגעים לא הכי משובבי נפש. רוב הסופרים שאני מכיר היום הם אנשים שבאו ממקומות אחרים, ונורא רצו להיות סופרים, אז הם מקנאים בכל סופר שזז כי הוא לוקח להם משהו. הם חושבים שכל מה שסופר אחר יזכה בו, זה על חשבונם. אני באתי משם, ואני לא חושב שזה ביג דיל להיות סופר. אין בי התכונה הזאת של קנאה, על אחת כמה וכמה אני לא אקנא באשתי, כי כל קב וקב של הצלחתה, אני יוצא נשכר ממנו".
למגד ולשלו יש בן משותף, יער, בן 13 והם מגדלים ביחד את מרוה, בתה של שלו מנישואיה הקודמים ואת אמהילי, בתו של מגד. מאז נישואיהם נולדו למגד, בזה אחר זה, תשעה ספרים. ב-99', כשספרו "חסד נעורייך", הפך לרב מכר והוא זכה להכרה, עשה את הלא-ייאמן והביע תמיכה בבנימין נתניהו, אדם שבסביבה של מגד אהבו לשנוא והתרחקו ממנו כמו מאש, מעשה שבעקבותיו הוא הפך לסופר מחמד של הימין וגרם לחבריו מהשמאל להסתייג ממנו, בלשון המעטה. "קיבלתי את פרס ספר הזהב ל'חסד נעורייך'", הוא אומר. "בדיוק אז הפסיד ביבי את הבחירות והיה לו זמן. הוא קרא את הספר וכתב לדובי איכנולד, מנכ"ל 'ידיעות ספרים', שהוא נורא נהנה לקרוא אותו. אמרתי לדובי לתומי, 'אולי נזמין את ביבי, זה יהיה גימיק נחמד'. ואז התחילה המהומה הגדולה כאילו אני הזמנתי את האיש הכי מוקצה בעולם להיכנס באוהלה של תורה. זה כל כך מגוחך. אחר כך הוא הזמין אותנו לארוחת ערב בבית ראש הממשלה, כשהיה שם עוד בתקופת המעבר, ולא הרגשתי שאני שומט את הקרקע מתחת לרגלי, אבל ככל שהתרבו הקולות התמהים והמתפלצים, אני עשיתי את מה שהייתי רגיל לעשות במצבים דומים - דווקא. זה עניין נפשי, פסיכולוגי עמוק. ואז פתאום פרצה האינתיפאדה השנייה והאינסטינקט הקיומי שלי אמר לי 'אתה עכשיו לא בשער של אוהדי הפועל כמו שאתה רגיל, אלא עובר לשער של אוהדי מכבי' אפילו אמרתי באותה תקופה 'אני ירושלמי עכשיו, למה שלא אקח את הבן שלי למשחקי בית"ר ירושלים, למה שהוא יהיה אאוטסיידר בכיתה? ניסיתי ללכת לחמישה משחקים רצופים וזה לא הלך - אי אפשר להחליף צד. מחאתי לשחקנים כפיים כמו שעושים בקונצרט".
אולי יש בך משהו כמו אצל נתניהו, שכל פעם מכשיל את עצמו?
"יכול להיות. אני מנסה לעמוד על הדבר הזה שמחבר אנשים שהולכים נגד זרם מסוים. זה מעניין, יש כאן מעשה חזק של מרדנות במורשת, להיות יוצא דופן, להתריס. אני חושב שברובד העמוק מרכיב ההתרסה חיבר בינינו, כי אני בשבילו משענת קנה רצוץ, והוא ידע את זה מהרגע הראשון. מעולם לא הצבעתי לליכוד. תמיד הצבעתי למפלגת העבודה וכשהיו בחירות אישיות הוספתי פתק של חד"ש או רק"ח. ערב הבחירות האחרונות הרמתי טלפון לעוזי דיין ואמרתי לו שהדברים שהוא אומר מאוד מוצאים חן בעיני. הוא שאל אם הוא יכול לעשות לזה פומבי, אמרתי שכן, ואז ביבי התקשר ואמר 'אתה תוקע לי סכין בגב'. אמרתי לו שדיברתי למילייה שלי שבלאו הכי לא יצביע בשבילו. אחרי הבחירות האלו נפגשנו כמה פעמים והוא לא נטר לי טינה. אני מאוד הערכתי את זה, הוא גם לא מבזבז זמן על מה שהיה. לזכותו ייאמר שהוא אף פעם לא מתחשבן".
דו-לאומי
לפני כארבע שנים פנו למגד, על תקן אינטלקטואל ימני, וביקשו ממנו לקחת חלק במפגשים בין אינטלקטואלים פלסטינים וישראלים שנפגשו במשך כשלוש שנים במקומות שונים בעולם בחסות משרד החוץ השוודי. היו שם פרופסורים מעזה מקורבים לחמאס, והדיונים, שהיו בעיקר אקדמיים, היו מרתקים, הוא אומר, וגרמו לו לחשוב שאולי, אחרי הכל, הימניות שלו מיצתה את עצמה. "הפיגועים נגמרו, ואני הושפעתי מאוד מהדיונים האלה. שמעתי אותם ואמרתי - 'יש עם מי לדבר' וחזרתי למקום שתמיד רציתי להיות. לשמאל, באופן טבעי. הלהט האידיאולוגי חזר אלי היום. הכל כאן כל כך עלוב, המאבקים הם אישיים, ואם יש משהו שאני מתגעגע אליו זה הדבר הזה שהתחיל בתיכון חדש. אני זוכר את המשאיות שטוני הלה (המנהלת המיתולוגית של בית הספר) היתה מארגנת לשטח תשע בגליל, היינו יושבים שם עם אורי דיוויס ומפגינים נגד הקמתה של כרמיאל".
חוץ מנסיעות נחמדות בחסות השוודים לחו"ל, איזה עוד דברים עלו במפגשים האלה?
"היו שם אנשים בני סמכא בצד הפלסטיני (השמות חסויים, גם של הישראלים) ומהקולות ששמעתי, ידעתי לאן הרוח נושבת. חזיתי את עליית חמאס וחשבתי שצריך להקשיב להם, כי ההכרזות הראשונות שלהם לא היו לוחמניות. הנייה אמר בהתחלה שצריך לסיים את שפיכות הדמים הזאת אבל בלשכת אולמרט אמרו שזה גיהוק. גם את איתותי השלום של אסד אנחנו מבטלים. רק אחרי מלחמה נוספת עם עוד מאות הרוגים, נודה שטעינו?"
את סיבוב הפרסה שלו חזרה לחיק השמאל ביצע מגד כבר לפני שלוש שנים, אבל אנשים לא שוכחים לו: "אין שבוע שאני לא דוחה עשר הופעות בטלוויזיה, בכל הרשתות, בכל נושא, בתור אינטלקטואל ימני. שום דבר לא עוזר. הם לא מוכנים לפטר אותי. אני רוצה לפרסם מודעה ענקית שתגיד שאני כבר לא במקום הזה. אני לא מאמין בזה, אני הייתי שם רק לתקופה של המאבק בטרור. אבל אחרי שהגל הזה עבר, אני כבר לא שם".
והידידות עם נתניהו?
"למה כשאמנון דנקנר וטומי לפיד יושבים ומדברים, לא מזכירים להם כל הזמן שהם חברים של אולמרט, שהוא לא איזה ייחוס שיש להתגאות בו, ואצלי לא מוכנים בשום פנים ואופן לעשות הפרדה, כאילו יש משהו שחתמתי עליו קבע. אי אפשר להגיד שביבי חבר שלי, התקרבנו באופן פוליטי לזמן מסוים, ואני חושב שהתחבבנו אחד על השני, אבל יש לי חברים יותר קרובים וטובים ממנו".
מעלליו של נתניהו בלונדון מרגיזים את מגד אבל לא מפתיעים אותו. זה בדיוק מתאים לרוח הפינוק והנהנתנות של מה שקורה בארץ, הוא אומר. "כשביבי אמר אחרי שנתפס בקלקלתו שהוא ישתדל בעתיד להיות יותר קשוב לרחשי לב העם, רציתי להתקשר אליו ולהגיד לו 'ביבי, רחשי לב העם, זה בדיוק זה. העם אוהב את הטירות האלו ונושא את עיניו אליך ואומר גם אנחנו רוצים ללכת להצגות, לגור במלון מפואר, לקבל שירותי כביסה ומספרה - כי אנחנו רוצים להתפנק. אנחנו מדינה מסואבת והוא נמצא בדיוק במקום הנכון וההתנהגות הזאת משקפת את העם. אני מצפה ממנהיג שלא יהיה נהנתן, שלא יתפנק, שילך נגד הדבר הזה ויראה דוגמה הפוכה, ואז אם הוא יביא פתרון בלתי שגרתי, יקשיבו לו".
אגב פתרונות בלתי שגרתיים, הפתרון שמגד עצמו מדבר עליו כבר די הרבה זמן, הוא של מדינה דו-לאומית. "לי אישית אין עם זה שום בעיה. מה הגדולה ביהדות הזאת? אנחנו פה הוגי דעות דגולים? יש לנו איזה אור לגויים חוץ מהיי-טק? אנחנו לא אור בשום דבר יהודי וזה נשמע אפילו קצת גזעני שכולנו נהיה בדיוק אותו דבר. מצדי שתהיה קצת תסיסה רב-תרבותית. אני אומר: בואו נציע להם את הדבר הזה. אני שמעתי לא פעם בקבוצות שלנו שהם אומרים, 'טעינו, לא היינו צריכים ללכת למאבק צבאי היינו צריכים ללכת למאבק חברתי ולהשיג זכויות אזרח, לקבל תעודת זהות ישראלית'. אבל מי יעשה את זה? אולמרט? צריך אנשים נועזים שפעם היו לנו. אבל היום אין כאלה".
אולי ביבי?
"אני אמרתי לו 'צא מהקופסה, נניח שתיבחר להיות ראש ממשלה, אתה חייב לבוא עם משהו חדש'".
לדעתך הוא יכול לשוב להיות ראש ממשלה?
"לא הכרתי אדם שיש לו כושר תפיסה כל כך חד ומהיר, איזה מין איי-קיו מטורף: אני אומר חצי מלה והוא כבר יודע למה אני מתכוון. אבל בשביל להיות ראש ממשלה, צריך אופי של ברזל, ואני לא בטוח שיש לו את זה. ראשית שיפסיק להתפנק".*
