נימוקי חבר השופטים לבחירת הרומן "דופק" לספר הביכורים של 2007
בפרק השמיני בספרו של יניב איצקוביץ', "דופק", מגיע אחד משני הגיבורים המרכזיים של הרומן, יונתן, לבית הוריו בראשון לציון, מלווה בילד קטן שהופקד בידיו לשעות אחדות ממש באותו בוקר.
היחסים של יונתן עם הוריו קפוצים, מלאים שתיקות וחשדנות וטינה גלויה וסמויה: אמו לא אוהבת את אשתו, אביו החולה הולך ומידלדל; קרבת-הילדות הראשונית נעלמה מזמן, הוחלפה במלים ריקות ובהסתרות. הבוקר הזה לא שונה: הפגישה של הבן, בשנות השלושים לחייו, עם הוריו ועם אחיו תהיה פגישה שכולה ניסיונות של בריחה והתחמקות והסתתרות, ניסיון נואש להימנע, באמצעות דיבור, מלומר משהו.
אבל נוכחותו של הילד הקטן והזר שהביא עמו יונתן לבית הוריו משנה את הסצינה, מכפילה אותה, אולי אפילו משלשת, מעניקה לה עומק צורב: דרך הילד הזר, שהאם מושיבה בסלון ומגישה לו גלידה ומשחקים, יונתן בעצם נוכח ברגע הזה בבית הוריו פעמיים, פעם כאדם בוגר ופעם כילד; הרכות של אמו כלפי הילד הזר והקלות שבה מתמסר הילד לרכות הזאת מספרות את הסיפור של מה שנעדר כבר ממערכת היחסים בין האם לבין בנה הבוגר, של מה שנעלם עם השנים. אבל בו-בזמן הזרות של הילד בתוך הבית הזה מעצימה את חוויית המרחק הבלתי-ניתן-לגישור שלו מהוריו, את היותו אורח-לרגע במקום שאמור להיות "ביתו".
בסצינה הזאת מקופלות כל עוצמתו ורגישותו של "דופק", ונכונותו להתבונן בעיניים ישרות בכאב ובתקווה ובהזדקקות ובאכזריות ובשיברון-הלב הנמצאים בכל "בית"; ספרים רבים בספרות הישראלית של השנים האחרונות נכתבים מתוך "הבית" (הפרטי, הלאומי) ועליו - מעטים הספרים שמצליחים, כמו "דופק", להתבונן בו מבפנים ומבחוץ, שמעזים לראות בו כל כך הרבה, את מה שקורה בו ומה שלא קורה ומה שיכול היה לקרות בו וכבר לא יקרה.
הרומן הראשון שכתב יניב איצקוביץ' נקי כמעט מרוב מחלות הילדות השכיחות, המאפיינות רומנים ראשונים של כותבים ישראלים בעשור האחרון: אין הוא מבקש "להמם" את קוראיו ולגרוף את הקופה הספרותית באמצעים של פתוס מועצם ועודפות של לשון אקספרסיבית, אין הוא פונה למחלקת ה"ביזאר" בנפש או בעולמן של הדמויות, אין הוא סיפור קצר או נובלה שניפחו אותה לממדים של רומן, ובמשפט אחד - אין בו אותו צירוף של דחיסות מוגזמת מצד אחד ודלילות נרחבת של "אזורים מתים" שכה מאפיין רומנים ראשונים.
זהו רומן ראשון שהתו הבולט והכי מרשים בו הוא הקשב: קשב כמעט מוחלט ללשון - לשון המספר ולשונן של הדמויות, קשב למעשה הספרותי עצמו של מלאכת הרומן, קשב לטקסטים ספרותיים אחרים ודיאלוג עמוק ומעניין איתם ("בחיפוש אחר הזמן האבוד" לפרוסט, שממנו נלקח המוטו לספר, ו"זיכרון דברים" ליעקב שבתאי).
עולמן של הדמויות ב"דופק" הוא עולמו של המעמד הבינוני הישראלי, על משבריו האמיתיים והמדומים, לבטיו האמיתיים והמדומים, העמדות הפנים שלו, שביעות הרצון העצמית, השיפוטיות המוגזמת, משאות הנפש שלו ורגע החסד. איצקוביץ' בודק את הדופק של ההוויה הזאת, ער לכל תנודה ולכל תמורה בהשתנות ובהתחלפות של מצבי תודעה וזיקות בין הגיבורים לבין סביבתם.
בחוש מידה יוצא דופן, בחומרה, בהימנעות שיטתית מכל פתוס חברתי, פוליטי או אישי, ובעיקר ביושר רגשי ואינטלקטואלי שאיננו נסחף אחר עצמו, הוא מצליח לערב את הקורא בעולמן של שתי הדמויות המרכזיות בספר - יונתן ויהודית דודתו - ולהעמיד אותן על רגליהן הספרותיות בלי שהאירוניה תרטש אותן או שהסנטימנטליות תיתן בהם ממדים מנופחים. לא בגדול מדי או בקטן מדי מעוניין הרומן הזה, אלא במדויק.
מתחת לחזות הריאליסטית התקינה והמוקפדת של רומן הביכורים הזה עומדת בעצם חתירה די מרחיקת-לכת מצד מחברו: הוא מבקש לבדוק (ובלי כל הנחות) את מערכת הזיקות המורכבת בין הלשון של הישראלים, העברית של אותו "מעמד בינוני", לבין הזהות - האישית והקולקטיבית. האוזן שיש לאיצקוביץ' כלפי "איך אנשים מדברים" איננה הופכת אף פעם מלכודת לפולקלור; בלי הרף היא חוקרת את היחסים המשתנים ורבי הניואנסים בין העברית לבין הדוברים שלה. האומץ וההתרסה שיש ברומן ביכורים זה טמונים דווקא בשקט שלו, העיקש. במציאות ספרותית ותרבותית המייצרת בלי הרף זיקוקין די-נור של רעשים אקוסטיים וויזואליים, מציעה הכתיבה הקשובה של איצקוביץ' אפשרות אחרת.
לצד "דופק" הגיעו ל"ישורת האחרונה" אצל שלושת הקוראים גם קובץ הסיפורים של ניצן ויסמן, "על גבול יערות הרוזמרין" (שבו בלט במיוחד הסיפור הפותח, "נוצה"), והרומן הראשון של אסף שור, "עמרם"; בין "דופק" ל"עמרם" היתה ההתלבטות העיקרית של השופטים - והיא הוכרעה ברוב קולות ולא פה-אחד.
אולי אין זה מקרי שעל העטיפות של שני הספרים יש תמונות של בית ישראלי; אצל איצקוביץ' זהו בית סדרתי מהדמיה ממוחשבת של קטלוג למכירת דירות בפרברי תל אביב. אצל שור - בית תל אביבי. שני הבתים מתערערים על העטיפה; אצל איצקוביץ' הבית מוטבע בירקרקות של "בית חולים", בספרו של שור הבית שרוי באפלה. "הבית", בשני הספרים, עובר ריסוק, בדיקה, ערעור, הרעדה. כבר בכך שונים שני הספרים הללו מהזרם המרכזי של הספרות הישראלית העכשווית - ספרות ה"אנחנו", ספרות ה"געגוע", ספרות ה"משאלות".
אבל שני הספרים הללו גם שונים מאוד: במונחים של אסכולה, "דופק" הוא רומן ריאליסטי-חברתי ואילו "עמרם" הוא רומן אקספרסיוניסטי. הריאליזם החברתי של איצקוביץ' שואף לפרק את "הבית", כלומר את החברה; אבל לשם כך הוא בוחר דווקא לטוות את חוטי החיבור החברתי. כולם קשורים לכולם ב"דופק": השאיפה של הרומן היא להציג מארג שבו הדמויות אחוזות זו בזו היטב, לפעמים בצורה מוגזמת, אבל איצקוביץ' מנצל את מערך הקשרים המשפחתי הזה ויוצר פרודיה עקרונית על תמונת המשפחה הישראלית בפרימה של כמעט כל חוט מאחה. מי שירצה לבקר את "דופק" יוכל להבחין עד כמה "עץ המשפחה" הזה הוא בסופו של דבר האופן שבו נמדד הכל ברומן, כולל הפוליטי. הבעיות הפוליטיות (העובד הזר, הפלסטינים בג'נין) הם קודם כל בעיות משפחתיות ישראליות או אושר משפחתי ישראלי.
במלים פשוטות, הרומן של איצקוביץ' הוא מלאכה מתוכננת ומאורגנת של העמדה ואריגה. "עמרם", לעומת זאת, כתוב אחרת: אפשר לחוש בו את משיכת המכחול של אסף שור, שמזכירה יותר הטחה של קליגרף בסגנון היפאני של "דיו מוטחת" או "דיו שבורה", ולא מעשה בניין או רקמה זהיר. אין ב"עמרם" גם אלוהים מארגן, מסוג המספר של "דופק". יש בו דמויות פועלות, ואינך יכול בשום אופן לדעת מה טווח האפשרויות של פעולתן, כלומר של קיומן.
ההפתעות ברומן מתקיימות בתוך משיכות המכחול, בתוך המעשה הספרותי. הפתעה כמו במעבר בין המשפט הפותח של הרומן, "אתה צריך שמישהו יאהב אותך כדי שתוכל להיות מי שאתה" (פתיחה בטונים גבוהים), אל המשפט הבא "כך, רהוטה, באה פתאום הידיעה על עמרם היושב בארכיון שבמרתף, נדחק קרוב יותר אל השולחן" (הכנסת הידיעה הרהוטה לתוך "כלא"), ומשם ל"מנסה להסתיר את הכתם הרטוב שהתפשט בהפתעה כזאת על קדמת מכנסיו", ואל "לפעמים נדמה לו שאם יזוז מהר מדי ישקשק כמו דלעת שהושארה בשמש".
מה יש כאן? עוד לא ברור. אבל ברור שיש כאן תנועה של רוח. ידיעה מופשטת שמוחלפת במקום קונקרטי הנראה מנוגד לה, ומשם אל הגוף המופתע מעצמו, מהתרוקנותו, ומשם אל הדימוי של ההתרוקנות המנוגד לרטיבות הממשית (הדלעת היבשה). לאן זה הולך? לא ברור. אבל ברור שזה הולך. שיש כאן חיים, תנועה, רישום.
ב-12 בספטמבר הכריז "הארץ, ספרים" על ייסודו של פרס ספרותי חדש - פרס "הארץ, ספרים" לספר ביכורים - שיוענק החל מהשנה לספר ראשון בפרוזה של מחבר או מחברת, שספרם ראה אור בשנה האחרונה. עד ל-31 באוקטובר, מועד נעילת הגשת המועמדות לפרס, הגיעו למערכת המוסף 26 כותרים מ-18 הוצאות ספרים, אשר ענו על הקריטריונים לקבלת הפרס: כל הוצאה יכולה היתה להגיש לפרס 2 כותרים בלבד מתוך כל ספרי הביכורים שראו אצלה אור בין 1 ביוני 2006 ל-31 ביולי 2007. כל הספרים נקראו בידי ועדת הפרס, שכללה את הסופרת רונית מטלון, הסופר והמבקר דרור בורשטיין ועורך המוסף דרור משעני. לאחר התלבטות בחרה הוועדה ברומן "דופק", הרומן הראשון של יניב איצקוביץ' (בסדרת "ספ" של הוצאת הקיבוץ המאוחד), והפרס, בסך 50 אלף שקלים, הוענק לו בטקס שנערך במערכת העיתון ביום שני בערב על ידי מו"ל קבוצת "הארץ", עמוס שוקן, ומנכ"ל "הארץ", יוסי ורשבסקי.
