יצחק לאור במתחם ביאליק וכל הזיוף של השמאל כאן בארץ
קהל מאזין לשירה. "יופטפויומט מדינה. יופטפויומט אולמרט"
תצלום: אנצ'ו גוש, "ג'יני"
הפושלוסט, לפי ולדימיר נבוקוב בספרו המושחז "גוגול" (הוצאת ידיעות ספרים), הוא כעין חוט דק, מוסתר מן העין, המצוי ביצירות ספרות שונות, אפילו אלו הנשגבות ביותר, ואולי דווקא בהן ביתר שאת, ומעורר את התחושה כי לפנינו זיוף. פאוסט של גתה, המלט, צ'כוב, פלובר, ג'ויס, בכל אלו תמצא את הפושלוסט. הפושלוסט המושלם, לדעת נבוקוב, מתקיים דווקא ביפה ובנשגב, כי אז הזיוף הוא הכי מוסתר, אז הוא חמקני.
מי שנכח בערב לכבוד יציאת קובץ השירים "יעמוד בני" של יצחק לאור (הוצאת הקיבוץ המאוחד), שהתקיים במתחם ביאליק (הזמני), זכה למנות גדושות של פושלוסט. לא ברור מדוע טרח דוד ויינפלד להודיע לקהל כי אינו מסכים עם דעותיו הפוליטיות של לאור, ומיד אחר כך, באותה נשימה, קרא את "יעמוד בני", השיר הפותח את הקובץ והוא שיר פוליטי מאין כמוהו. ברגע הקטן הזה, שאולי היה לא יותר מפליטת פה, מקופל כל הזיוף של השמאל כאן בארץ. הם כולם שם יספרו כמה חשובה יצירתו של לאור, כמה גאונית, אבל בשקט בשקט, או ברעש, בחדרי חדרים, מאחורי הפרגוד, או על בימה מול קהל, ייתנו קולם בעד מדינה יהודית, ציונית, גזענית. אציין כי בקובץ הזה, שמתוכו קרא ויינפלד, יש שירים שבהם מכריז לאור כי ראשי הממשלה הם רוצחים ("לא ראיתי"), מטיף להשתמטות מצה"ל ("צוואה"), מדבר על הגזענות של העם היהודי היושב בארץ ("שנת אדם עליון"), ומשתין ומפליץ על הצבא וחייליו ויורק על הפטריוטיזם ("נאום קבלת פרס ישראל לשירה").
כעת נשאלת השאלה, אם היו דוד ויינפלד, או כל אינטלקטואל שמאלי אחר מקריאים משיריו, נניח, של המשורר הפיקטיווי גדיאל טביב שיכתוב, נניח, ספר שירה פוליטי ויקרא לו, נניח, "נביל הטפיל" ויציע, נניח, ליישב את מרגלית המפונה מעמונה בביתו של נביל, ואותו, את נביל, ישלח לאוקיינוס בלי שלמד לשחות (כי היו הפצצות ובקושי מים לשתות), נניח. האם מספר כזה אשר, נניח, יעמוד בסטנדרטים גבוהים (אוניברסיטאיים) של שירה, היו ויינפלד, או כל שמאלן אחר מוכנים לקרוא שיר?
הערב הזה, בבית ביאליק, פוטם במלים ומראות כיאה לפושלוסט מהודר שאין מתנצלים עליו. היו שם סלבריטאים כמו מנשה נוי שדיבר על לאור כאילו היה גריבלדי וריקי גל זהובת השיער, שהקריאה את נערת רוק וכשעלתה לבימה נדמה היה שמישהו שפך זרקור של אלף וולט על הקהל. והיתה שם הסופרת לאה איני שנשמעה כמו מונולוג נשלף מתוך רומאן של לאור, ואהרן שבתאי, וקהל אשכנזי מאין כמוהו, הקול השפוי האחרון, קהל מובחר, שוחר שירה.
ועלה גם לאור עצמו תחת הכותרת "פרידה מן הספרות העברית" ושם תינה את זעמו על חיי המדף הקצרים והפרסומות של אלכס אנסקי ודיבר על סטימצקי והבטיח לקהל שאם לא תהיה פרנסה הוא לא יכתוב. והוא דיבר גם על צנזורה חיצונית ופנימית, ופוליטית ומסחרית, ועל ספרים שנמצאים בשולחן ליד המוכרות לעומת ספרים שדחוקים בין מדפים ואחר כך קרא שירים שלא נקראו, בחופזה ובבלבול, כמו מחלק לחם עוני, והשחיל הערות בין לבין (הוא טען, ספק בצחוק, שקובץ שיריו הוא דוח וינוגרד האמיתי) ושוב שיר, ועוד פעם המדף של סטימצקי. אלא שאני את ספר שיריו קניתי בסטימצקי (כי היה חסר ב"לוטוס ספרים"), כך שאמת לחוד ומראית עין לחוד והפושלוסט מרקד בין שתיהן.
לאור אינו יכול לדבר על צנזורה מכל סוג שהוא, לא פוליטית ולא כזאת המבוססת על רווחיות, לא עוד. רשימותיו הנועזות כמבקר ספרות מתפרסמות בכל יום שישי במוסף "תרבות וספרות" וכך גם שיריו. הרומאנים הקשים שלו נמכרים בחנויות הספרים "המובחרות", כתב העת "מטעם" בעריכתו מופץ אף הוא בכל הבסטות היוקרתיות שבהן, במבצעים של אחד פלוס אחד, נמכרים חומרים מסוכנים למוח יותר מאשר סמים. לאור זוכה לאהדה נלהבת בקרב המבקרים ולאור אף זוכה בפרסים. מי שלא היה מכיר אותו, באותו ערב, יכול היה לטעות ולחשוב שמדובר ביוצר מחתרתי מדוכא.
טובה דוגמה אחת מאלף מלים. כתב העת "סדק" למשל, של עמותת "זוכרות" בעריכת תומר גרדי, היוצא כעת בהוצאת "פרדס" ועניינו הוא הנכבה שכאן (אבל זה כתב עת המאגד דברי ספרות וקונטרסים חברתיים מעניינים המאירים באור מיוחד, רגיש ומרתק את תפישת האסון שהתרחש בארבעים ושמונה, ובו, אומר מטעמי הגינות, מופיע גם סיפור שלי), כתב העת הזה, לא יימכר, כמו יצירותיו של לאור, בסטימצקי ובצומת ספרים, בדיוק מהסיבות האמורות. אם לאור מחפש צנזורה שמחברת בין הון לשררה, אז הנה היא כאן, מונחת לפניו, אמת עירומה (על ערב ב"בית ביאליק" ודאי שאין מה לדבר). ובכלל, איך יכול מי שזכה לא מכבר בפרס יהודה עמיחי על שיריו (הלך או לא הלך לקבל את הפרס), לקבול על חנויות הספרים שתיכף ידביקו על ספרו מדבקה עגולה ומוזהבת עם הודעת הזכייה בפרס.
לאור, שהיה פעם ציפור מרדנית ולא מקובלת, יושב כעת בכלוב (אפילו מזהב) ומצייץ מדי פעם "יופטפויומט מדינה. יופטפויומט אולמרט". זה פושלוסט.
בקובץ עצמו, לצד שירים נפלאים כמו "מכתב", "שיר המעלות", "מדבר", "דהייה", "העדרות", "כפתורים" ו"ממזר" יש שירים מייגעים כמו "כאילו כלום" או "שיר למתרגלת" ושירים סתמיים כמו "ציווי" ו"הנה הסתיו חלף". השפה של לאור בקובץ כולו אמנם כמעט ולא מתפשרת אך קשה לחמוק מהממלכתיות שגלומה ב"יעמוד בני" למשל, שהוא שיר מרגש מאוד אבל ככל שקוראים בו יותר מתעצם הדימוי של ילדה צעירה בחולצה לבנה הקוראת אותו בטקס יום הזיכרון (אולי אלטרנטיווי). וקשה עוד יותר לראות איך הופך המשורר, ברבים משירי הקובץ, את החזירות הנפשעת של המחרחרים והטיפשים לפנינים נוצצות.
זו מגרעת של כל שירה פוליטית בינונית. שיריו הפוליטיים של ברכט לדוגמה הם פשוטים, מובנים בקריאה מיידית, ועם זאת מושתתים על מצע של תחכום ומלאים בעוקצנות אנרכית. ברכט גם הצליח להגר מגרמניה, אפרופו ההשוואה החוזרת של לאור אליו.
עם זאת, מספק לנו הקובץ החדש הזדמנות מיוחדת במינה לחזור ולקרוא את הרומאן הטוב ביותר של יצחק לאור ומהגדולים שנכתבו בשפה העברית, "ועם רוחי גווייתי" (הספרייה החדשה), ספר שעולה באוב של קובץ השירים הנוכחי ונקשר עמו דרך הטראומה הגדולה של לאור, ושל העם הזה - מלחמות לבנון. ברומאן הזה שמתחיל במשפט פתיחה מוצלח מאוד "גולם, מלחמה התחילה" ובו מוריד המחבר גשם זלעפות ועוקב אחרי כל טיפה עד שהיא מתאדה או נשטפת, יוצא לאור כנגד כל פושלוסט אפשרי וכותב כאילו מכר את נשמתו לשטן. זה רומאן גדול שעדיין לא יודעים ולא מסוגלים לקרוא כאן, וזו אולי הבעיה האמיתית והגדולה ביותר של לאור היוצר, אך גם מעלה שהופכת אותו ליוצר נדיר - ללאור, שכותב קרוב לעשרים שנה, כמעט אין קהל קוראים.
