משהו בתרגומיו של יורם ברונובסקי מעורר את הרושם שיצירות הביכורים של מרסל פרוסט הנערץ עליו נתפשו בעיניו, במובן מסוים, ככתבי השחרות שלו עצמו. על הופעת ספרו של פרוסט, "תענוגות וימים", בהדפסה חדשה
הקריאה בפרוסט תמיד נדמתה בעיני לכניסה אל מחילת-סתרים כלשהי - ואולי, במקרה זה, מתבקש תיאורו של טרקלין בורגני - קירותיה אפופי עלווה מבושמת, מרחבה מתעתע, לפעמים צר ולפעמים רחב-ידיים, שופע נקבוביות ופתחים, ולאחר הצעידה בה אתה מוצא את עצמך, לפתע פתאום, שוב בכניסה. דומה שתמורה כלשהי אמורה להתחולל בזמן הצעידה המעגלית במחילה הזאת או בטרקלין הזה - אך התמורה תתחולל רק במי שהאידיאה הפרוסטית כבר טבועה בו.
מהי אותה "אידיאה פרוסטית"? שאלה זו מפרנסת את חסידיו המושבעים, מעריציו החובבים, חוקריו וגם שונאיו של פרוסט כבר שנים רבות, ובחשבון אחרון אין היא אלא תנועה מעגלית זו בין אותו רגע נדיר שבו הדבר, הזיכרון או מחוז הנפש "שבים ונמצאים", מגלים את פניהם, לתיעוד החיפוש אחריהם.
כתביו הקצרים של פרוסט, המקדימים מבחינה כרונולוגית את "הספר האחד" (ורב-הכרכים), הלא הוא "בעקבות הזמן האבוד", וכעת רואים אור בהדפסה מחודשת (אך לא במהדורה חדשה, שכן שגיאות הגהה לא מעטות נדדו מהדפסתו הראשונה של ספר זה אל הדפסתו הנוכחית), הם מבחן מצוין לקורא, המבקש לדעת אם משהו בנפשו נענה לתבנית אידיאית זו - בלי חובת קריאתה של "יצירת מופת".
אף על פי שהילתו של הפרויקט הפרוסטי הגדול אכן שלחה את זרועותיה המופזות לאמץ אל חיקה גם את המסות הקטנות והסיפורים הקצרים הכלולים בספר "תענוגות וימים", הרי שגם היום חולקים פרוסטיאנים אחדים (ולפי דעתי, בצדק) על איכותן של כמה מן היצירות האלה. לעומתם, מתעקשים פרוסטיאנים אחרים להוכיח כי כבר בכתבים אלה נגלה קולו הייחודי של הסופר הגדול.
יורם ברונובסקי, בלי ספק, השתייך לאותו חוג ספרותי-קיומי שה"אידיאה הפרוסטית" נטבעה בחבריו עוד בטרם יידעו את פרוסט, ומשהו בתרגומיו מעורר את הרושם שיצירות הביכורים של היוצר הנערץ עליו נתפשו בעיניו, במובן מסוים, ככתבי השחרות שלו עצמו. לא רק הדברים שכתב ביומניו או ברשימותיו הרבות, שפרוסט (לצד קוואפיס) הוא אולי גיבורם הראשי, תורמים לתחושה זו, כי אם משהו בלשון עצמה. בשלב זה של כתיבתו של ברונובסקי (המהדורה הראשונה של הספר התפרסמה ב-1979) עדיין ניכרו בה סימנים של כבדות או מגושמות תרגומית - אך אותה לשון השתחררה בצמתים מסוימים ולא מקריים מכל כבליה, ונהפכת ל"פרוסטית" בעליל.
שתי דוגמאות לכך תימצאנה בשני קטעים קצרים העוסקים במוסיקה - אמנות שהופיעה בגלגולים שונים אצל פרוסט, וקשורה הן לביקורתו על החברה הבורגנית והן לתהיותיו על אודות הזמן. הקטע האחד, "המשפחה מאזינה למוסיקה" (עמ' 129-130) הוא תיאור המצטייר בתחילה כאירוני, ובהדרגה מתברר כצלילה אל מחוז-נפש אישי ואוניוורסלי גם יחד: "למשפחה חיונית באמת, כזאת שבה כל אחד חושב, אוהב ועסוק מלוא-זמנו, דבר נעים הוא להחזיק בגן. בערבי אביב, קיץ או סתיו, כשמקיץ הקץ על טרחות היום, כל בני המשפחה מתכנסים שם. ויהיה הגן קטן ככל שיהיה, תהיינה גדרותיו סמוכות ככל שתהיינה, לעולם לא יהיו גבוהות עד כדי כך שיסתירו פיסת-שמים קטנה שאליה נושא כל אחד את עיניו, חולם בלא אומר (...) אך למשפחה חיונית באמת, כזאת שבה כל אחד חושב, אוהב ועסוק מלוא-זמנו, למשפחה שניחנה בנפש - ימתק עוד יותר כאשר בערבי קיץ תתגלם נפש זו בקולה הבהיר והבלתי-נדלה של עלמה או של עלם המחונן במתת המוסיקה או הזימרה (...) חרף השוני בתנוחות תגלה זהות ההבעות שעל פניהם את אחדות-האמת של נפשותיהם שברגע זה מומחשת באהדתם המשותפת לאותה דרמה אידיאלית, בהשתתפות באותו חלום (...) ולבסוף, אני עצמי, השומע במוסיקה את היופי האדיר, האוניוורסלי ביותר, יופיים של החיים ושל המוות, השמים והארץ, חש מלבד זאת בכל מה שמיוחד לקסמך, אהובה יקרה".
המעבר מדמות לדמות, השותפות כולן ל"חלום דתי" זה של האזנה למוסיקה, מסתיים אצל פרוסט בהחדרת עצמו אל הסיטואציה המתוארת, ובפנייה מפתיעה אל אותה "אהובה יקרה", שאין היא אלא ה"אידיאה" שלו עצמו. ודומה שהאזנה משפחתית זו למוסיקה היא מין המחשה של אותה חניכות שחייב לעבור הקורא הפרוסטי, אם ירצה להתמסר לעולם זה באמת ובתמים.
הקטע האחר שדרכו נגלית ה"אידיאה" הפרוסטית מבעד ללשונו של ברונובסקי הוא המסה "שבחי המוסיקה הגרועה" (עמ' 141). במסה מקסימה זו, שאורכה עמוד אחד, והיא מן הקטעים היפים ביותר בספר הזה, קובע פרוסט: "שנא את המוסיקה הגרועה, אך אל תבוז לה. כיוון שהיא מנוגנת, ובייחוד מושרת, בלהט רב יותר מאשר המוסיקה הטובה, הרי שהיא נטענה אט-אט חלומות ודמעות-אנוש רבים יותר מאשר המוסיקה הטובה. על כן עליך לכבדה". אך פרוסט אינו מבקש לטעון כאן טיעון מלומד, כי אם לשרטט את קווי המתאר החמקמקים של אותם "שליחים בלתי-נראים של היופי, אותם מוודים חביבים", "אותם דוורים המביאים בתיקיהם את הייסורים ואת השמחה"; שליחי האידיאה שלו.
אם ב"המשפחה מאזינה למוסיקה" נקרע צוהר לעולם הפרוסטי ונגלה השער שדרכו יצטרך לעבור קוראו כדי להתחיל במסע קריאתו-חיפושו, הרי שכאן מתוארת נקודת הסיום המפתיעה תמיד של מסע זה; הפיכתו של אותו "ניגון-ריטורנאל אומלל" ל"מקור השראה חיוני", לדבר-מה שהיה לסגנון, לספרות, ולפיכך - לנקודת ההתחלה של מסע חדש, המתחיל כקודמו באותה נקודה.
דרך השורות החותמות את המסה הזאת התבונן ברונובסקי בספר הפרוסטי שתירגם: "בעיני בעל דמיון אוהד ובשל די הצורך להשקיט לרגע את זלזולו האסתטי יכולה לקום מן העפר הזה סיעה של נפשות שתשאנה במקוריהן את החלום הירוק עדיין שנתן להן לפנים את טעמו של העולם הבא והביאם לידי בכי או שמחה בעולם זה". הרי זה פרוסט בהתגלמותו, במיטבו ובמירעו גם יחד - המשפט המגושם והסנטימנטלי הזה, הבורא יש מאין סיעת נפשות ציפוריות, ומרגע שהתמסרת למעופן אינך יכול עוד להרפות מן הציור הזה, ומה שמביא "לידי בכי או שמחה בעולם זה" נהפך מניה וביה לנחלתך.
