מחזהו של כריסטופר מארלו מעורר התלהבות מחודשת הודות לעיסוק הגלוי שלו בהומוסקסואליות. אבל השאלה העיקרית העולה במחזה היא: מתי מותר להתנגד לריבון?
דיוקן המיוחס לכריסטופר מארלו. צבי פצוע
אדוארד השני, מאת כריסטופר מארלו, תירגם מאנגלית מאיר ויזלטיר, הוצאת דביר, 2009, 191 עמודים
אדוארד ה-2, האמיתי, מלך באנגליה בתחילת המאה ה-14, אבל את המחזה כתב כריסטופר מארלו הצעיר במחצית השנייה של המאה ה-16. אדוארד הבדוי ממהר, מיד עם מות אביו, להזעיק אליו, בחזרה מגלותו בצרפת, את ידידו היפה, פירס גווסטון, כדי שיוכלו, שניהם, ליהנות ממנעמי החצר: "אבי נפטר; בוא, גווסטון, מהר / לחלוק את המלכות עם יקירך". גווסטון שמח מאוד לחזור: "נסיך מתוק שלי, אני כבר בא". זה כבר כמה עשורים שהמחזה מעורר התלהבות מחודשת, הודות לעיסוק הגלוי שלו בהומוסקסואליות. ואולם, מבחינת תפקידו בסיפור המורכב, הגולה הצעיר אינו רק מופקר, הוא גם אינו שייך לאצולה, הוא אינו נשוי, נראה שאינו אמיץ דיו, ובעיקר הוא אוהב חיים.
אציג כל לילה מסקרדה איטלקית
ומונולוגים מבדרים, ומופעים;
ולאור היום, כשיטייל בטבע,
אלביש את נערי כנימפות יער;
וכמו סטירים הרועים בדשא
ארקיד את משרתי במחול זימה;
ונער חמד רך בדמות דיאנה,
צמידי פנינים לזרועותיו החשופות,
ושערו מזהיב את פני המים,
ביד זריזה יצמיד ענף של זית
כיסוי לאבר שגבר שש לראות
וירחץ אותו בפלג...
חשוב אולי לציין, שמבחינה מבנית גווסטון ממלא כאן את התפקיד שנשים ממלאות בנראטיב המסורתי: הוא המכשול בדרכו של המלך. מצד שני, המלכה איזבלה ממלאת את התפקיד הזה במקביל לגווסטון, ואחר כך באופן בלבדי. במלים אחרות, התחכום העלילתי מתחיל מהמקום שבו זוג הנאהבים הרנסנסי האמיתי הוא זוג ההומואים, המלך ואהובו. העימות במחזה איננו רק על הומוסקסואליות ואיננו רק על כוח הברונים מול כוחו של המלך, וגם איננו רק על כוחה של המלוכה מול הכנסייה. העימות שבמרכז המחזה העסיק את האליזבתנים, ואם תרצו את האנגלים בכלל, ואולי אפילו את התרבות האנגלו-סקסית, מאז הרנסנס: מתי מותר להתנגד לריבון? ממתי מתחילה הנאמנות לריבון להיות בגידה?
כך או כך, ברוני המלך אינם שמחים לקראת הרומן. יחד עם המלכה הנעלבת מההעדפה החדשה-ישנה של הבעל, כופים הם על המלך לגרש שוב את האהוב, אלא שהמלך - אחרי קבלת הדין, כדי לשמור על המלכות - נותר בלי מחלפותיו, וכך גוזר לא רק את דין אהובו, אלא את דינו-שלו, ושניהם ממלאים את תפקיד דיוניסוס במיתוס הקלאסי. גווסטון נרצח בלינץ' בידי הברונים, ואחר כך המלך מולך בידי שוביו מארמון לארמון, בלי לנוח, וסופו ששיפוד מלובן ננעץ לו ברקטום, ואף זוכה לתיאור מילולי מפורט בהוראות הבימוי, והסבר מפורט על מה שגורם הברזל המלובן אחרי שהוא ננעץ ברקטום. בדרך כלל מתנדנד המלך באהבתו בתוך המדומה: מצד אחד האשליה כאילו הוא יכול לעשות הכל, ומצד שני הזעם על ברוניו שמקלקלים לו את הרומן: "מורדים! והם יכתיבו למלכם / איך יתענג, ואת מי יקרב?" דא עקא, המלחמה מתרחשת אחרי שאדוארד ויתר, מין פגם בטרגדיה הזאת: הדמויות הראשיות מתרוצצות על הבימה, תמיד מאחרות את המועד.
למן התוכניות הארוטיות בתחילת המחזה, ועד למוות הנורא של המלך, ואחר כך נקמת בנו של המלך, אדוארד ה-3, יש לנו תהפוכות שעיקרן מונולוגים נפלאים, שורות נפלאות, מעמדים רגישים, ההופכים את התרגום היפהפה של מאיר ויזלטיר לחלק מתוך הדרמה האליזבתנית, שבינתיים הכרנו מתוכה בעברית רק את שייקספיר.
יש משהו בסיום המחזה המזכיר מאוד את הסיום של "ריצ'רד ה-2" מאת שייקספיר. גם שם מגיע הרוצח אל המלך היושב בצינוק, אבל אצל מארלו הסצינה הזאת עזה יותר. הנה, בתא כלא מצחין ממי שופכין, אחרי רעב וחשיכה בת חודשים רבים, אומר המלך המודח לרוצחו:
מה מצפינים פניך, אם לא מוות?
חכה קצת! תתאפק יד הדמים שלך,
כדי שאראה את המכה מונחתת,
ואז, ברגע שיכלו חיי,
רוחי תדבק יותר באלוהי.
את הקטע הזה שינה ברטולט ברכט בעיבודו שלו למחזה. הוא חש בחולשתו העיקרית של המחזה: המלך אדוארד פאסיווי מדי בשביל טרגדיה על תשוקה, קנאה, זעם, נקמה. בסצינה שבה ממתין המלך לרוצחו, שם ברכט בפיו של אדוארד צוואה קשוחה, לא דתית (התרגום שלי):
טוב היה הגשם. הצום השביע. אבל הכי טובה היתה החשיכה. כולם
היו הססנים, רבים הבליגו, אבל הכי טובים הם אלה שבגדו בי. לכן
מי שאפל, שיישאר אפל, מי
שטמא, טמא שיישאר. הללו
את המעוות, הללו את העינוי, הללו
את החשיכה.
בסופו של דבר, גווסטון של מארלו הוא מעין חפץ יקר ערך, שהנאבקים על כוחם בחצר מבקשים ליטול מן המלך, מבטיחים לו שבכך יבוא הכל על מקומו בשלום, וברגע שהמלך מתפתה לוותר (על האהוב שלו, על אבר מינו), הוא מפסיד הכל.
כאן צצה השאלה: האם יכולה היתה להימנע הנפילה? ומכאן, האם זו טרגדיה? חשוב, לטעמי, לציין בהקשר הזה שהעיבוד המאוחר ביותר למחזה של מארלו הוא של חנוך לוין. את הכרך התשיעי ("הנאחזים ואחרים"), פותח המחזה "כלודוג המלך האומלל" על פי מארלו וברכט. לא הייתי מזכיר את העיבוד אלמלא תפס לוין במחזה הזה (ובכמה מן המחזות הקרובים אליו מבחינת מועד הכתיבה), אותו עניין שמארלו משרטט באריכות על פני המחזה כולו: הוויתור הראשון (הסירוס) נולד מן התקווה להיחלץ מהנורא מכל (המוות), ובסופו של דבר שניהם בלתי נמנעים. אצל לוין, הרצח עצמו קצרצר. גם אצלו שואל המלך כמעט אותה שאלה ששואל אדוארד אצל מארלו וברכט, אבל כאן דווקא התשובה הזאת קצרה מאוד, ומסתיימת (כמו אצל ברכט), בחניקה:
כלודוג: דבר-מה מזמזם במוחי ואומר לי, / שאם אעצום את עיני, לא אפקח אותן.
זה הפחד הגורם לי לרעוד כך./ לכן רחם עלי וענה לי: למה באת?
ברטוך: להרוג אותך.
כלודוג: גמור מהר!
כך נרצח המלך. רק לוין ניסח את הדברים הללו כשהם מעורטלים מכל תובנה: למה באת? להרוג אותך. גמור מהר! והוא גומר.
תרגום חדש של ויזלטיר הוא אירוע חשוב. ספק אם יש היום הרבה מתרגמים כאלה. הקשיבו לשבועתו של אדוארד:
בשם הארץ, שהיא אם כולנו,
בשם שמים, וכל גרמיהם,
בשם יד ימיני וחרב אבי,
וכל סגולות הכתר שלראשי -
אני אכרות ראשים, אכרית חיים
במחיר דמו - הרבה, כן, כמספר כל האחוזות,
טירות, ערים ומגדלים באנגליה.
או המונולוג הנפלא הזה, אף הוא של המלך המיוסר
יגון של איש פשוט פג במהרה,
אך לא של מלך; צבי פגוע רץ
להתחכך בשיח, ופצעו מגליד;
אך שניגר דם האריה, המלך,
קורע הוא בשרו בציפורניים,
ומחרון פן אדמה שפלה
תשתה דמו, הוא מזנק אל על.
לפעמים, כדי להיות נאמן לנורמות של מארלו, לסמנטיקה המיוחדת שלו, ויזלטיר משכיל לרענן את הנורמות של התרגום העברי. הנה כך אומר המלך: "כבר מת לשמוע את תשובת הברונים". "כבר מת" בא במקום "I long" (יעיל יותר מ"אני מתגעגע"), וכאשר מורטימר שולח רוצח כדי לחסל את המלך, הוא מזהיר: "אך כשתראה אותו, עוד תתרכך לי". גם כאן "תתרכך לי", הצורה הזאת שמוצאה העברי הוא ביידיש, והיא בהחלט שפה מדוברת, איננה תרגום מדויק (משום שמורטימר אומר: "thou wilt relent"), אלא שבאמצעות שרבוב של צירופים קצרצרים כאלה בנקודות מפתח, מצליח ויזלטיר להעניק שווה ערך לפואטיקה של מארלו, שהוא מתאר באחרית הדבר. במקום אחד נאמר "ובא לי" (אלא שהניקוד הופך את הצירוף הזה לקצת מאולץ, "ובא לי"; למה אי אפשר "ובא לי"?) גם ההכרעות לחרוג מאורך השורה נכונות, כמו בתרגומיו המצוינים של ויזלטיר לשייקספיר.
אחרית הדבר ארוכה ומעניינת, והיא כוללת גם דיון בקריירה הנפתלת של מארלו כסוכן חשאי. מה חבל שההערות בשולי העמודים כפייתיות ממש. עניין אחד הוא הסבר אנציקלופדי לכל מיני עניינים שהקורא אולי אינו בקיא בהם, למן השמות המיתולוגיים ועד לשיטות ההוצאה להורג. עניין נוסף הוא הערות חוזרות ונשנות על "טעויות כרונולוגיות" מצד מארלו (אפשר היה להקדיש לפער בין המחזה ובין "אמת ההיסטורית" פיסקה אחת באחרית הדבר; מי בכלל עוד מייחס חשיבות לאנכרוניזם במחזות אליזבתניים, אלא כסימפטום למשהו אחר?). אבל גרועות מכל הן ההתערבויות הפרשניות על המחזה ועל מניעי הדמויות בתוך הערות השוליים. המורה, תן לקרוא בשקט. התרגום שלך יפה מאוד.
