פילוסוף צריך אהובה שיודעת לכתוב ספר ורעיה שיודעת להטליא את בגדיו
מאת לנה שילוני
דני דידרו נחשב בתקופתו ליוצר פרוע, גס רוח, רחוק מכל קני המידה הקלאסיים. אלה בדיוק התכונות שמחבבות אותו על בני המאה ה-21
ז'אן-אנטואן אודון, דני דידרו
על הנשים וסיפורים קצרים, מאת דני דידרו, תירגמה מצרפתית ארזה טיר-אפלרויט, מבוא מאת מישל בוקובזה-קאהן, הוצאת כרמל, 2008, 216 עמודים
שמותיהם של מונטסקיה, וולטר, רוסו ודידרו ידועים לכל משכיל, אך ההתייחסות אליהם ואל יצירותיהם ידעה תהפוכות רבות. בתחום הספרות, חלק גדול מיצירותיהם של וולטר ושל רוסו מוכר היום למומחים בלבד. מי קורא עוד את המחזות שהוציאו שם לוולטר או את הרומאן הגדול של רוסו, "אלואיז החדשה", שהיה רב מכר בתקופתו? אנחנו ממשיכים לקרוא את "קנדיד" וסיפורים קצרים של וולטר, ואת "הווידויים" של רוסו, אך הפופולרי ביותר בימינו מבין הסופרים הדגולים של צרפת במאה ה-18 הוא ללא ספק דני דידרו. די לראות את הרשימה הארוכה יחסית של ספריו שתורגמו לעברית; עתה נוסף להם כרך סיפוריו "על הנשים וסיפורים קצרים", בתרגומה היפה של ארזה טיר-אפלרויט.
בני תקופתו של דידרו, ואף בני המאה ה-19, היו מתקשים להבין את הדבר. בשבילם היה דידרו (1713-1784) העורך הנערץ של האנציקולופדיה הגדולה, שריכזה ברוח התבונה את כל הידע של ימיו. דידרו אמנם חטא בכתיבה, אך לא ייחס בעצמו חשיבות יתרה ליצירתו הספרותית, שרובה התפרסם רק אחרי מותו. זרים כמו גיתה, שטרח לתרגם את "אחיינו של ראמו" לגרמנית עוד לפני שהספר פורסם בצרפת, התלהבו מן היצירה הבלתי שיגרתית. הביקורת הצרפתית, לעומת זאת, פסלה במשך שנים רבות את דידרו הסופר וראתה בו יוצר פרוע, גס רוח, רחוק מכל קני המידה הקלאסיים של איפוק וטעם טוב. אלה כמובן התכונות שחיבבו אותו על בני המאה העשרים.
כל תרגום של דידרו לעברית הוא מאורע משמח, אך שיקולי העריכה בכרך שלפנינו מעוררים תהייה. המבוא המעמיק של מישל בוקובזה-קאהן מאוניברסיטת תל-אביב עוסק בחייו של דידרו וביצירתו, ותופס כמעט רבע מהספר הצנום הזה. הפרופורציה הזאת, למרות כל מעלותיו של המבוא, אינה נראית הגיונית. הסיפור הראשון "העוף הלבן", יצירה שולית של דידרו, תופס גם הוא רבע מהספר. הסיפור המייגע הזה, שאפילו מעריציו של דידרו מודים שהוא משעמם, מייצג את הסוגה המקובלת במאה ה-18 של סיפורים ארוטיים על רקע מזרחי דמיוני. מאז התרגום של "אלף לילה ולילה" בראשית המאה ההיא מלאו הפנטסיות הארוטיות של הצרפתים בשולטנים והרמונות, פילגשים המתחרות על חסדי האדון וסריסים אמיתיים ומדומים. מונטסקייה ב"מכתבים הפרסיים" הקדיש חלק גדול מספרו לתככים בהרמונותיהם של הגיבורים. "העוף הלבן" מציג ערבוביה של שולטנים ואמירים טורקיים, בתולות סיניות ונסיכים יפאניים, והעוף עצמו משמש סמל פאלי, כמו הברבור שבו התגלם יופיטר כדי לכבוש נשים חסודות.
מי שרוצה לגלות את סוד קסמו של דידרו כדאי שיקרא תחילה את סיפוריו האחרים. אולי אפשר היה לקצר במבוא, להשמיט את "העוף הלבן" ולהגיש לקורא, נוסף לסיפורים, מבחר מתוך מכתביו של דידרו לאהובתו סופי וולאן, שהקשר ביניהם נמשך 25 שנה. אמנם אלה אינם סיפורים דמיוניים, אבל הם דוגמאות נהדרות לסגנונו החיוני והססגוני של דידרו. דידרו עצמו טישטש את הגבולות בין הסוגות השונות, בין דמיון לבין מציאות, וביסס סיפורים, כגון "גנבת דעת" ואחרים בקובץ שלפנינו, על מעשים שהיו. אם יש בספר מקום לחיבור על טבען של הנשים, יכול להימצא בו מקום גם למכתבים.
מבין הוגי הדעות של המאה ה-18 בצרפת שכונו "פילוסופים" היה דידרו הקיצוני והנועז ביותר. הוא למד תיאולוגיה וחשב להיות כומר, אך נהפך לאתיאיסט גמור. כמטריאליסט לא נזקק לאלוהים כדי לברוא את היקום, וכמי שהאמין באדם ובתבונתו לא נזקק לאלוהים כדי למנוע הפקרות מוסרית. רוסו היה רגשן ואומלל מכדי להיוותר לבדו עלי אדמות בלי ישות עליונה מגוננת; וולטר הציני הצהיר שגם אם הוא עצמו אינו מאמין באלוהים, הוא רוצה שמשרתיו יאמינו בו כדי שמורא שמים יהיה עליהם והם ינהגו ביושר ובהכנעה. דידרו לעומתם היה חילוני מודרני, כפי שעולה בדיאלוג השנון בינו לבין קתולית אדוקה ("שיחה בין פילוסוף לאשת המרשל ---"). הפילוסוף הוא דידרו עצמו, שהגבירה קוראת לו "האיש שאינו מאמין בשום דבר". דידרו מוכיח לה שייתכנו חיים מוסריים גם בלי אמונה דתית. להפך: קנאי הדת גרמו סבל בעולם יותר מכל הכופרים: "זכרי כי הדת הולידה את המשטמה העזה ביותר בין אומות העולם וכי היא ממשיכה לטפח אותה. אין בנמצא מוסלמי אחד שאינו משווה בדמיונו לעשות טוב בעיני אלוהיו ובעיני נביאו על ידי חיסול כל הנוצרים כולם, והם מצדם אינם סובלניים ממנו כל עיקר" (עמ' 188).
הפער בין הדת לתבונה ניכר ביותר בהתנגשות שבין מיניות האדם לבין ציווי הכנסייה. הכנסייה דורשת לשמור אמונים לנצח במסגרת הנישואים, ובכך מתכחשת לטבע. עולמו של דידרו הוא עולם דינמי, השרוי בהתפתחות ובהשתנות מתמדת. מדוע לדרוש כי בתחום המין יקפא האדם על שמריו? בסיפור הנושא את שמה, מדאם דה לה קרלייר מוכנה להינשא לאביר רק אם יישבע לה כי לא יבגוד בה לעולם. לא במקרה מתחילה הנובלה בתיאור מטאורולוגי של שמים מעוננים ושל השינויים החלים בהם. מזג האוויר אינו יציב לרגע, וכמוהו גם מזגו של האדם ויצרו. כצפוי, האביר שלנו נופל ברשתה של אשה פתיינית ובוגד בזוגתו. מדאם דה לה קרלייר הנוקשה והדוגמטית אינה מוכנה לסלוח על המעידה החד-פעמית, ולמרות תחנוני בעלה היא עוזבת אותו לאנחות. צעדה הנמהר ממיט אסון עליה ועל מקורביה.
במקור הצמיד דידרו לסיפור הזה את המסה "נספח לתיאור מסעו של בוגנוויל" (היא מופיעה בעברית בכרך "דיאלוגים" בתרגומו של עידו בסוק, 2004). בוגנוויל היה נוסע צרפתי בן זמנו של דידרו שגילה את איי פולינזיה והוקסם, כמו רבים אחריו, מן המתירנות המינית של הילידים (הוא גם הביא לאירופה את הצמח הטרופי הנושא את שמו). במרכז הספר מתנהל ויכוח בין כומר הספינה לבין המקומי אורו. אורו "הפרא" מתפלא על מנהגי הנוצרים הברברים, הכופים נישואים ללא אפשרות גירושים, תובעים פרישות מאנשי דת ומענישים על ניאוף. כיצד אפשר לדרוש נאמנות ללא סייג בעולם המשתנה ללא הרף, שואל אורו. מה חסר היגיון יותר משבועת הנאמנות הנצחית "שנותנים זה לזה שני יצורים בשר ודם נוכח שמים שאינם אותם שמים אפילו לרגע, בתוך מערות העומדות כל רגע להתמוטט, למרגלותיו של סלע מתפורר, תחת עץ מתבקע, על גבי אבן שוקעת?" ("דיאלוגים", עמ' 246).
הסיפורים בספר הזה כתובים בעיקר בצורת דיאלוגים. הדיאלוג היה הצורה המועדפת על דידרו, משום שהשיחה מאפשרת לומר דבר והיפוכו, והיא מעין משחק פינג פונג של רעיונות ותגובות. הטכניקה הסיפורית של דידרו, שבוקובזה-קאהן מנתחת בפירוט, היא מורכבת ומודרנית מאוד. דידרו הוא לעתים המספר, לעתים הוא דמות בעלילה, לפעמים הוא חורג מן הסיפור ופונה לקורא. יש סיפורי מסגרת, יש סיפורים בתוך סיפורים בתוך סיפורים, והכל נעשה באלגנטיות ובחן. דוגמה יפה לכך היא הנובלה המופיעה בספר והנושאת את השם "אין זה סיפור"; הנובלה מתארת בסגנון ריאליסטי שתי מערכות יחסים בין נשים וגברים, שבאחת מהן האשה היא האכזרית והגבר קורבן, ובאחרת הגבר מתעלל באשה שהקריבה הכל למענו. מאחר שדידרו היה גם איש תיאטרון ואביה של הדרמה הריאליסטית, הדיאלוגים מלווים בכעין הוראות בימוי, בתיאור של מקומות ההתרחשות ובמחוות הגופניות של הגיבורים.
דידרו אינו מאמין בערכים מוחלטים ויודע שהאילוצים החברתיים משפיעים על התנהגות האדם. לדעת הקהל ולמוסכמות יש תפקיד מכריע, כפי שעולה מסיפורה של מדאם דה לה קרלייר. גם את דעותיו של ההוגה הנועז על נשים יש לבחון על רקע המוסכמות בתקופתו ונסיונו האישי. לדידרו, גבר נאה ובן שיחה כובש, היו אהובות רבות. כפי שכתב במכתב לידיד: "פילוסוף צריך אהובה שיודעת לכתוב ספר ורעיה שיודעת להטליא את בגדיו". מדאם דידרו היתה אכן תופרת, אשה אדוקה, פשוטה והמונית. אהובתו סופי וולאן היתה שונה לחלוטין: בעלת מעמד חברתי מכובד, רווקה ומשכילה. לא נותרה שום תמונה שלה, ושום מכתב שכתבה לדידרו. חסרים לנו עשרות המכתבים שכתבו זה לזו בשנים הראשונות להכרותם, אך נותרו מאות המכתבים שכתב דידרו לה בשנים שלאחר מכן. על הממד הרוחני של הקשר ביניהם אפשר להסיק מן הפריט שציוותה לדידרו במותה: עותק של "המסות" מאת מונטיין.
המאמר על הנשים נכתב בתגובה על חיבורו של תומא, חבר האקדמיה הצרפתית. מאכזב לגלות שדווקא דידרו - הלוחם בדעות המקובלות, חובב הפרדוקסים - מעלה במאמרו את כל הקלישאות על נשים, ובראשן הקביעה כי בינתם של הגברים עולה על זו של הנשים, המצטיינות ברגש ולא בהגיון (עמ' 213). הנשים הן חידה, הן שונות, אכזריות, חסרות מצפון, חמושות בשנאה תהומית לעריצות הגברית. בשיעבודן של הנשים לגברים רואה דידרו מצב טבעי. הן אומללות בשל דיכויין, רגשניות מטבען ונוטות להתנחם בדת ולפתח תגובות היסטריות. דידרו הכיר נשים חכמות ומשכילות כמו סופי וולאן, ז'ולי דה ל'אספינאס, המשתתפת כשווה בין שווים בשיח הפילוסופי ב"חלומו של ד'אלמבר"; או גיבורת "אין זה סיפור", הלומדת עברית ויוונית בכוחות עצמה כדי לסייע לאהובה בעבודתו המדעית. הוא אינו מותח ביקורת על החינוך הנחות הניתן לבנות על ידי הנזירות, או בעצם על חוסר החינוך לבנות. בכך אינו שונה מרוסו, שהקדיש ספר שלם ("אמיל") לנושא החינוך. אמיל של רוסו זוכה להשכלה רחבה, אך מבת זוגו של אמיל דורש רוסו רק שתדע לטפל במשק ביתה ובילדיה.
לעטיפת הספר נבחרה תמונה מאת פרגונאר, צייר בן תקופתו של דידרו, המתארת נערה קוראת בספר. יש להניח שהיא קוראת רומאן או סיפורים, שנחשבו במאה ה-18 יפים לנשים ולסטודנטים בטלנים, בעוד שגברים מן היישוב עסקו בנושאים רציניים יותר. העטיפה יפה מאוד, וחבל רק שבעמוד השער הפנימי מופיע שמו של הספר בצרפתית בשגיאה גסה (ללא ה-s במלה autres).
