תחינה על האינטימיות, מאת אלחנן ניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008, 94 עמודים
"כי גם אני יהודי של תהלים-זאגר", קובע אלחנן ניר בשיר "מכתב לאחותי" שבספר שיריו הראשון, "של תחינות גדולות מלאות ידיים / זוכר רק עקצי סיפורים, מעט ריח / ומהלך" (עמ' 62). שיוך זה למשפחה הרחבה של אומרי תהלים זוכה בספר זה למשמעות כפולה. מצד אחד, המשפט "גם אני יהודי של תהלים-זאגר", המאפיין את דמות הדובר ברבים משיריו של ניר, אינו חורג כאן ממובנו הדתי-חסידי המקובל; מי שאינו תלמיד חכם ("זוכר רק עוקצי סיפורים") אך שוקד על עשיית חסד ("תחינות גדולות מלאות ידיים"), פונה פעם אחר פעם אל כל הסובב אותו - אל אלוהיו, אל נופיו, אל משפחתו, אל דמויות שנקשרו בו בדרך כלשהי - ומנסה להקשיב, לאחות, לרפא, למצוא מזור: "ומהיכן אביא לך אותיות כשופות / באיזה אותיות אטעין לך גאולה?" (שם). מצד אחר, משפט זה קשור בדבר-מה שונה בתכלית - באופן הפנייה אל הכוליות, באמירת תהלים במובנה הדיבורי, כלומר, אמירה שבמובנים רבים נשלל ממנה ה"ניגון".
מה פירושה של שלילת הניגון? והאם מקורה בבחירה חופשית או בכורח הנסיבות? אם לשפוט על פי רוחם של רבים משירי הספר, וליתר דיוק על פי רמזים הפזורים לאורכם, נטישת הניגון - רוחה החיה של התפילה, המעוררת במלים ובאותיות את זכר משמעותן הקמאית - קשורה במרי כלשהו; בניסיון להשתחרר ולו לרגע ממעטפת חסדי האל, השורה בכל: "ל? מהגלים, מהמחילות, מהמצולות, / מהים, / מההרים, מהטרשים, מהבורות, / מהבית, מהקירות, / מהמשיחיות, מהקנאות, מהטירוף / הטירוף, לך מכאן כבר / לך" (עמ' 25). עם זה, תכליתו של ה"מרי" אינה פריקת עול וביטול ציוויים - נהפוך הוא: זו חתירה אל אפיק דיבור אחר, בלתי אמצעי, עם מי שכל שיחה עמו נכבלה מראש בכבלי ה"יש", בכבלי הקיים. נטישת הניגון, קילוף המלים "אל הגרעין" (עמ' 48), אל סוד האותיות, אמורה להביא בחשבון אחרון ליצירתה של שיחה חדשה.
עדויות לקיום הניגון הנושן פזורות גם הן לאורך השירים. כך, למשל, משהו ממבנהו נשמר בדמות השירים הקטלוגיים ("כבדרך שסולחים / כדרך שהולכים / כדרך שחותכים", עמ' 14), בהכפלות מלים ("של התחלה שהיא סוף נמשך נמשך", עמ' 13; "אבל העדין העדין / ידע", עמ' 10), בתיאורו המילולי של הצליל ("קמנו בהר לשחר עם חלילים / וצלילים רכים עגלו בנו", עמ' 15), במוטו המופיע בראשו של שיר, ומכורח זרימתו מתרחב ונהפך לשיר עצמאי (כך, למשל, בפתיחת השיר "רגע הקור", עמ' 38), או בהצהרות מפורשות: "באיזה ניגון יספר סיפור / באיזה שם יוציא העגלה / ומה ילחש" (עמ' 35).
סיפור זה שנעקרה ממנו נגינתו, "כמו מלים בלא התוך שלהן" (עמ' 13), מוליך שוב ושוב אל ההיעדר, שעשוי להופיע הן כריק הממתין בתחתית התודעה (ולא במקרה מומחש פעמים רבות בציורו של פה: "שהנה אני רואה / בתחתית הוואדי / פה", עמ' 12) והן כמוות ממשי, "אין" שהופיע בעולם ה"יש", דוגמת מות אמו של המשורר, שלה הוקדשו פרקי היומן החותמים את הספר ומהווים גם את פסגתו הרגשית. מן הריק, מקרע בחלל שהוא גם פתח, בוקעת השירה הזאת, שצלה ה"מזמורי" גזר עליה נוודות-תמיד. פתיחתו או אחריתו של שיר בספר הזה היא לא פעם שרירותית, מפני שהדיבור שבבסיס השירים נמשך ואינו חדל; המבנה השירי לא יוכל ממילא לתחום אותו, על כן הגדרתו של "שיר" אינה אלא עיצובה הרגעי של העמידה מול הגעגוע: "וממשיך לעמוד מול הגעגוע / כי לא רוצה לעזוב הכל מול הרוח" (עמ' 66).
דווקא שאלת הניגון, שלכאורה תוחמת את השירים במרחב ה"אמוני", היא שקושרת אותם אל השירה העברית החילונית. יותר מאזכורים כגון זה של "רב פנחס", הלא הוא פנחס שדה (עמ' 67), או הפניות אינטרטקסטואליות אחרות לעולם דימויים שאיננו דתי מובהק, מעורר ניגון זה שננטש את הדיה של אותה ישות פנומנולוגית שגילתה את פניה הן בשירה האלתרמנית הן בשירתו של זך - ומשם הולכים נתיביה ומסתעפים. כל המבקש להתחקות אחר עקבותיו של הניגון הנוכח-נעלם יגיע במוקדם או במאוחר גם אל "תחינה על האינטימיות"; תחינה שהיא תרגום הניגון שברשות הרבים לפעימה אישית, הנכתבת כשיר "קרוע באותיות נעלם" (עמ' 47).
