ספק אם יש עניין אחד בתולדות המין האנושי שהוא פיקציה גדולה כל כך כמו האהבה, כלומר תוצר ספרותי טהור. לכן נהפכה האנתולוגיה של שירי אהבה מספרות העולם שערך שמעון זנדבנק אלבום מתנה נרגש כבר עם צאתו
שמעון זנדבנק. מלה מטופשת במקצת: מקסים
תצלום: אלכס ליבק
שיר אהבה, לקט שירי אהבה מספרות העולם, בעריכת שמעון ורחלה זנדבנק, הוצאת חרגול / עם עובד, 2009, 280 עמודים
שלמה ארצי ששר: "אהבתיה / אני יודע זאת פתאום / אהבתיה / פתאום עכשיו פתאום היום" וכו', או אייל גולן ששר: "את הדבר הכי טוב בעולם... איך הכל השתנה כשפגשתי אותך", נשענים על רגש מוכן, על מה שהמאזין "כבר יודע", ולכן די במלה עם עוד כמה הפלגות, כדי לדבר עליה. לאיטלקים יש המון ti voglio bene, ולערבים יש הרבה מאוד "יא חביבתי", ובאנגלית כל מיני "בייבי בייבי", והופ, מתרגשים ממה שבלאו הכי כבר "ידוע". מה בדיוק ידוע? ובכן, זו הבעיה, לשונית בעיקרה.
כאשר אומרים "מוות", ברור למדי מהו מוות, וכך אורגזמה, סטייק פילה, כאב שיניים, יין בורדו. לעומת כל אלה, האהבה היא עסק מסובך. בניגוד למוות, אין לנו באמת מושג במה מדובר כאשר מדברים על אהבה, והמושג היחיד הוא זה המניח אפשרות כלשהי לדבר על משהו, שכביכול ידוע, מתוך התכחשות גמורה לעובדה שאין שום ידיעה מוחשית, או אחרת, ושהסימן "אהבה", אפילו רק אהבת גבר-אשה (בתוספת אהבת גבר-גבר ואשה-אשה), הוא סימן המאגד בתוכו כל מיני דברים בלתי ניתנים לתיאור.
אפשר לתאר אותה באופן קומי, וזו הסיבה שבמשך הרבה מאוד שנים היא נכחה בעיקר בז'אנרים הקומיים. ז'אק לאקאן חשב שהתפקיד שממלאים בני הזוג באקט המיני הוא קומי בעיקרו (בגלל הצורך למלא תפקיד יציב באקט). אבל השפע הקומי עושה את הונו מתפוצה גדולה של סימנים, ומקיום לא ברור של מסומן (כל פארסה מדגימה את השפע הזה ואת העדר המסומן). והרי כל מי שאהבו כמה אהבות בחייהם, לאורך השנים, או אהבו בו-בזמן כמה אהבות, יודעים שיש כל מיני אהבות, ושאין שום דרך להסביר זאת בלי להודות ביחידאות הגמורה של הרגש החד-פעמי, ששום לשון אינה מספיקה בשבילו: "התאהבתי, אבל אהבה אחרת מהאהבה הקודמת". להסביר במה שונה האהבה הזאת מהאהבה הקודמת אי אפשר, וגם לזולת השומע אין אפשרות להבין, מתוך הזדהות, או מתוך הבנה. בעיקר חמורים הדברים בטיפול בשברון הלב. לכאב ראש נותנים כדור, והוא עובר, בלי הבדל כמה הוא שונה מראש לראש. באהבה מכאיבה אי אפשר לטפל, כי אי אפשר באמת להשוות.
רולאן בארת כתב על פני התהום הזאת את חיבורו המפורסם "פרגמנטים של שיח אוהבים", או כמו שהופיע בעברית "שיח אהבה", ובו בנה מילון של השיח הזה, כולו ציטוטים מן הטקסטים שבנו את האהבה על פני ההיסטוריה של המערב. וגם הוא, למשל בערך Adorable, שתורגם לעברית כ"מקסים", מודה: "מאין יכולת לתאר את ייחוד ערגתו לנאהב, נוקט הסובייקט המאוהב מלה זו שהיא מטופשת במקצת: מקסים!" ובהמשך הערך הזה מודה בארת שה-Adorable "הוא השריד העלוב של עייפות. עייפותה של הלשון".
מכאן גם ההון שצברה השירה משך הרבה מאות שנים. רק היא דיברה בוודאות על האהבה, ועל מה שהקורא אמור לדעת, כאילו הדבר הזה ברור, ובעצם בדיבור הממושך הזה הומצאה על פני שנים רבות האהבה, כאירוע שעיקרו לשוני, וספק אם יש לו קיום לא-לשוני, אפילו אם זוג האוהבים עוד לא אמר מלה. ומי לא מכיר את הצורך המילולי לדעת במלים כמה נאהבים. יש שלקוחות של זונות מבקשים, בעד אותו תשלום, לקבל גם מלות אהבה. ואחרי כל ההקדמה הזאת על הכאוס הגמור שמלה אחת, מושגית לגמרי, לא סידרה בו שום דבר, אחרי כל זה ייאמר כי ספק אם יש עניין אחד בתולדות המין האנושי שהוא פיקציה גדולה כל כך כמו האהבה, כלומר תוצר ספרותי טהור.
ההבדל הגדול בין שירי האהבה שציטטתי בפתח הרשימה ובין שירי אהבה יפים, הוא בדיוק ביכולת לתווך בין הדיבור על אהבה ובין הרגש הלא ברור הזה, בעזרת דיבור המשלב בתוכו אובייקטים ודאיים, מוחשיים, מוכרים לכולם, למן הוורד המככב באירופה כבר מאות שנים בתור דימוי, ועד לאברי המין עצמם, שהאהבה היא כמובן ידידתם המסורה, כמעט כמו הרבייה, האליבי הנצחי שלהם בתחומי התרבות, שאף פעם, מאז היווסדה בסוף המאה ה-18, במקביל פחות או יותר לרומנטיקה, התרבות הזאת לא סבלה סקס, ולא צינזרה מתוך הרפרטואר הגדול של העבר הארוטי באמנות ובשירה רק מעט מאוד דימויים, רובם קשורים בדבר הלא ברור הזה - אהבה, כאירוע תרבותי. הארוס סיכן את התרבות. האהבה טופחה בתחומיה כמו פרחי אמנון ותמר.
האנתולוגיה של שמעון ורחלה זנדבנק, לבד מהיותה אלבום מתנה נרגש ששימש, כבר עם צאתו, מאות רבות של אוהבים, האנתולוגיה הזאת מתחילה בשיר המפורסם של רוברט ברנס, שפעם למדנו אותו בעל פה בשיעורי אנגלית: "כורד אד-אדם יפתי / שביוני שב ולבלב; כלחן מתוק יפתי / מתנגן וקולו מלבב", ועוברת להיפוך הידוע של בלייק, שלא למדנו אותו לצערי בתיכון ולא את פשרו:
הו שושנה חולה;
התולע הסמוי
המעופף בליל
בסער מילל
מצא את ערשך,
ארגמן ענוגיך;
ואהבתו - סוד אפל
טורף את חייך
זנדבנק מפליג בתוך הלשונות האירופיות שמהן הוא מרבה לתרגם - אנגלית, גרמנית, צרפתית, וכן איטלקית וספרדית, ובקיצור, חמש הלשונות שהרכיבו את מה שנכלל מאז סוף המאה ה-18 בתרבות. זנדנבק מגדיל לעשות כאשר הוא מעניק לאנדרו מארוול ולשיר הפיתוי היעיל מאוד שלו, "לגברתו הסרבנית", תרגום עברי
אלו היה די זמן ומקום
יכלת לסרב לי כל היום,
תוהים איך לבלות יום אהבים
ארך, על שפת הגנגס ההדי
היית לוקטת אבני חן, אני
על גדות ההמבר הייתי מקונן.
עוד במבול - אולי עוד לפני כן -
אוהב הייתי, ואת דוחה אותי
עד יום שיתנצרו היהודים
וההמשך הידוע, אין זמן, ולכן מוטב לעשות את זה, כדי שהאבר החסוד לא יירקב בקבר. והוא מתרגם סונטות של שקספיר ושל ברכט, ושירים של וולט ויטמן, ושל אלן גינזברג, ומשוררות אמריקאיות בנות זמננו, כמו מאיה אנג'לו, ואת פאול צלאן
עודני רואה אותך; הד
שאפשר לגשש אחריו במשושי
מלים, על קו רכס
הפרדה.
פניך דוהות חרש,
עד כי לפתע
נדלק בי כמנורה,
במקום
שם אומרים בכל הכאב: לעולם לא.
ועוד יש לנו כאן ברטולט ברכט ושירים של ודקינד ורילקה כמובן, ואלואר וז'אק פרוור ועזרא פאונד ואליוט, ופול מקרטני, ועשרות אחרים, מתוך חמש הלשונות שזנדבנק תירגם מהן (בולט בהעדרו, לטעמי, פבלו נרודה). הספר מחולק לשערים, המבקשים למיין את שירת האהבה על פני כמה מחוזות, בעיקר רטוריים, אבל כאמור, ספק אם יש לשירת האהבה סיכוי להתקיים "כלשעצמה", מחוץ לאוהבים, כלומר ליודעים מהי אהבה, או מוטב לאלבומי מתנה. ואשר לאוהבים עצמם, הם ימשיכו להרגיש מופתעים, חסרי אונים, בבואם לכתוב הקדשה על הדף הראשון של הספר. לצעירים שבהם רצוי לומר: מוטב להיות בנאלי ולאהוב גם אם ההקדשה לא מצליחה. רוברט גרייבס כתב וזנדבנק תירגם:
