כל השירים, מאת דוד אבידן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009, 289 עמודים
כינוס כל שיריו המוקדמים של דוד אבידן עבר בשקט יחסי להמולות שמעוררים כינוסי שירה של מתים בני דורו, כאילו עדיין לא מת ופונים לו עורף. בעיתונים אמנם כתבו, בעיקר צעירים נלהבים, שהמיתוס של אבידן הנולד מחדש, בזכות שירתו, מרגש אותם, אולי נותן להם נקודת משען אחרת, שונה מזו שהשיח של השירה התפתח כחניכות של נתן זך, אבל דווקא האקדמיה, שומרת כד האפר הניצב בסלון שלה, עברה על הכרך במין שתיקה: לא כנסים משמעממים, עם רוגעלעך וקפה נמס במסדרון וחוויות מהשבתון, ו-papers של דוקטורנטיות נרגשות, ולא מומחים לכל שירה (מבנים, הקבלות, מטאפורות), ובוודאי לא מומחים לאבידן, ולא פרס מאוחר לבנו, בזכות האב, ולא שום דבר טקסי אחר. הסיבה הטכנית: בתחומי הסלון התרבותי, שסביב כד האפר, מעט מדי התמודדו עם שירתו של אבידן בתוך מחקריהם. ואפשר להוסיף לכך את מעשי אבידן בחייו, איך זילזל במי שביקש "לכתוב עליו" ואיך שלח מכתב מנוסח בלשון אבידנית במכונת הכתיבה החשמלית המפורסמת שלו, שהיתה הכי חדישה ואחר כך הכי מיושנת, ואסר על דוקטורנט יבשושי אחד לצטט משיריו במחקרו וכו' וכו'.
ואולם, יש משהו בשתיקה על אבידן שאינו קשור באישיותו. אבידן הרי מת לפני הרבה זמן ואי הנוחות שעורר תפקידו המעט קומי בלילות תל-אביב, חלפה מזמן מן העולם. המאצ'ו הקצת פתטי כבר איננו. נשאר המיתוס. נשארה השירה הגברית, בכל הדרה.
אז נדהר ברחובות חנוקים, כמו סוסים,
והדרך,
מתחתינו נושמת
ונרוץ עד האור
ונמעד, גוססים,
נזריע נשים בככר מול השמש.
שירה כזאת הפכה מושכת ומרתיעה בזכות האירוניה הגברתנית של "אונס קולקטיווי". כיוון שהסיטואציה הפיגורטיווית בלתי אפשרית מבחינה מילולית (האם אפשריות דהרה והזרעת נשים בכיכר תוך ריצה?) נשאר הקורא עם היפרבולה מרתיעה על "בריונות לשמה". נניח למוסרנות של הקורא מאותן שנים רחוקות, ומצד שני נניח גם לכל הדוגמאות היפהפיות האחרות בכתיבתו המוקדמת של אבידן, שבמרכזן דימויי צניחה לתוך יקום שחור לבן. ננסה להבין משהו בקריירה הטרגית של המשורר. הוא היה "שנוי במחלוקת" (כינוי אהוב על מי שאין להם עמדה ולא עומדת לרשותם ספרייה שכבר אמרה מה שצריך לומר על כד האפר), משום שדחה את העולם הרגשי של קוראי השירה סביבו, כולל של בני דורו.
נתן זך פחד אמנם מהרגש (ה"לא נכון") ותפר מצע אנגלי מיובא על ריחוק, שבלאו הכי לא עמד בו כבר בספרו השלישי. גם שתיקותיו בשירים, צורות הסיום, המעברים החדים מנושא לנושא, השכילו לבנות רק הינזרות מעודנת מהאמוטיוויות. וברקע, בתוך השתיקה הידהדה איזו רגישות, שאבידן לא רצה בה. היא לא היתה די גברית, לטעמו. אבידן למד "גבריות" מ"הרוסים", לא מהאנגלים והייקים, כלומר משלונסקי ומפן. וכאשר כתב "נזריע נשים בכיכר מול השמש", הפשיט את השיר לא רק מענייני אהבה, או תשוקה, אבל הלם באמצעותו על מה שקוראי השירה בני זמנו אהבו. תל-אביב שלו, הרבה לפני שתל-אביב נהפכה ל"סיטי" בעיני נתיניה, נבנתה אצלו גם כהתרסה על פני הנגב והגרעין וההגשמה, וכל המקומות שמצווים היו כולם לאהוב.
אין ספק שהקוראים בני זמנו - בוגרי תיכון, תלמידי אוניברסיטה - לא יכלו לאהוב את הזיווג בין הנעימה האלתרמנית ל"אורגיסטיות" של אבידן. השוו עכשיו את "אז נדהר ברחובות חנוקים כמו סוסים / והדרך...", עם "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא / והדרך...". אותה מוסיקה. אותה ג'סטה. ובכן, קשה היה לדור שהתרגשותו נבעה מלגימה נלהבת של אלתרמן בעזרת ה"מנגינה", שכיסתה בשביל הקורא על הכל, על הלא מובן, על הלא מפוענח, קשה לקבל פתאום פארודיה על המנגינה הזאת.
הפארודיה היתה הנשק השירי העיקרי של אבידן, לא במובן הצר של כתיבה על פי דגם קודם וריקונו מתוכנו ה"מובן מאליו", ה"מקובל", אלא כתיבה כמי שיודע שקוראי השירה מחפשים את הדגם הקודם ונאלצים "לקרוא את השירה מחדש". והוא נתן להם את זה שוב ושוב. המודרניזם שלו הלם בקוראים, בז ל"תרבותיותם", הדגיש את הג'ז ואת הקולנוע. היה גבר בין גברים.
אל תרד, אל תמעד. אם תיפול,
מי ירים, מי ירעים, איזה קול
יהדהד אחריך רחוק
כחוק.
אבידן מצליף כאן פעמיים. פעם בקורא של השיר, זה שאליו הוא פונה: לא להיכשל, לא להראות חולשה. ופעם שנייה בקוראים שעל אדישותם נסב השיר, שעל הבוז שלהם לחולשה מדבר השיר, אם תרצו במעט מרירות שמתחת למאצ'ואיזם. כלומר, צריך להיות גבר, כי אחרת אין קיום. הרי אלה מסביב לא רוצים אותך חלש. במיטבו, בשיאים הגדולים של שירתו, אבידן היה משורר עשיר בדימויים, אולי סוריאליסטיים
הרחק שטפו חצוצות נוצצות את הדשא החם.
וסוסים אפרים הזו את קצפם על המתג.
והיה שם צרפעץ מארך מקורות מוצקות
וגם גדרתיל.
או השורות הנפלאות הללו
אש היער כבדה וימיה רבים.
בשולי המהומה העפילו
לוחמים אחרונים אל ההר הלבן.
אש היער כבדה, אש אוכלת.
אריות חרוכים שעטו מסביב
כמו סוסים בקרקס, עד הבקר
הציף את הכל המבול הבהיר
שהשלך מגבהים.
קולו הבוטח היה הקול של המודרניזם. מה פירוש? דיבור בשם הבעלות על "הנוסח הנכון", והנוסח הנכון של הבעלות הוא תמיד "אני (יודע את) החוק". הנה, הקושי הממשי, האמיתי, בהתמודדות המאוחרת עם אבידן. הפוסט מודרניזם איננו תפישה אסתטית. הפוסט מודרניזם אינו יכול להתמודד עם הוודאות הזאת של האדון בלי להפשיט אותו ממחלצותיו (מהבחינה הזאת, ה"נורמה ההטרוסקסואלית" היא רק סטטיסטית. במקרה רוב המשוררים והקוראים אינם הומואים). אבל הגבר בשיח המודרניסטי הוכה עוד יותר. ראו את העניין הגדול בדליה רביקוביץ. לא, אין זה משום שהיא אשה, ולא משום שהיא פמיניסטית, אלא משום שמעולם לא יכלה, כאשה, להבליע את הלוגוס "אני (יודע את) החוק". אפשר היה להפליג עוד לדיון של הלוגוס הזה של "אני".
שלא אובן לא נכון. אבידן במיטבו הוא משורר נפלא, וההתעלמות הרחבה ממנו במחקר אינה תוצאה של גברותו. הרי אצ"ג נופף בגברותו המינית כדרך ששום משורר עברי מאוחר יותר לא העז, אבל מי עוסק באצ"ג המיני כחלק מהשיח של ההווה? האם זה סוד הטראגיות של אבידן? בעצם עודנו חי? האם הגבריות שלו עדיין מאיימת משום שהוא שייך לשירה העכשווית? האם חסר קו ברור שיתחום בין המודרניזם הזה של אבידן ודורו ובין ההווה? מן הסתם, זה מה שחסר בינתיים: היסטוריה. לראות את מה שהתרחש בשירה העברית בשנות השישים כחלק מן ההיסטוריה ולהעניק להיסטוריה הזאת משמעות היסטורית. זה לא יפרש את יפי שירתו אבל זה יעניק לגיטימציה גדולה בעידן שבו הסובייקט של השירה כבר איננו אדון, בשום מקום, למחקר מקיף. אבידן לא נגאל עדיין, אבל הגאולה הרי תמיד עומדת בפתח. |
