 |
|
 |
| נסים אלוני. ברא עולם שכבר נברא |
|
|
תצלום: יעקב אגור |
|
| נמר בוער, מאת שרית פוקס, הוצאת ידיעות ספרים, 2009, 184 עמודים
נסים אלוני אמר פעם: "אין בולגרים, כולם טורקים", ואף שבחיי הרוח של ישראל היו בולגרים (למשל, המשורר ישראל פנקס), וטורקים (למשל, המשורר שלמה אביו), ואף שפרס נובל לספרות ניתן ב-1981 לאליאס קנטי, חסר "זהות לאומית", אבל בעל זהות לשונית מובהקת (גרמנית), ובאמת היה יהודי בולגרי, עם סבתות טורקיות, שישבו על כריות עור, שתו קפה, עישנו, ודיברו ספניולית בקול צרוד, הנה למרות כל אלה, דומה כי אצלנו העולם היהודי-בלקני נבלע עמוק בתוך המחיקון הקרוי "כור ההיתוך". מה שנשאר בלקני, חוץ ממקהלת צדיקוב, היה "הישראליות שלהם", כלומר הסתגלות מאומצת לנראטיב השליט. השאר נותר בבתי הקברות של הבלקן, או מצד שני, בספרים כמו החיבור המופלא של מארק מאזוור על סלוניקי, ספר שראה אור לא מזמן בהוצאת "עם עובד", ויכול להעניק לקורא הצצה גם אל ההיסטוריה המפוארת של החיים בבלקן, רחוק מאוד מהנראטיב שלנו, התפור על פי מידותיה של יהדות מזרח אירופה, ובעיקר התנועות הציוניות שלה.
הביוגרפיה של נסים אלוני, "נמר בוער", יכלה להיות משהו בתוך ההיסטוריה הבלקנית בארץ, או לפחות בתל-אביב, שהסלוניקאים והטורקים חיו בשוליה, דיברו ספניולית, ומקצת בניה נאלצו להפגין את האירופיות שלהם, גם אם לא היו בני הבורגנות של איסטנבול, אם רצו לצאת ממשבצת הפולקלור שיועדה לכל מי שביקש לשמור על "זהות". ההכחשה של האחרות האתנית באה בדרך כלל מהמרכז הזוכר ומשכיח. "כולם היו אז עניים", אומרים הלא-עניים וחותכים את לשונו של העני. שרית פוקס דווקא לא חתכה את הלשון של אלוני. אבל כבר קראתי דוקטור אחד, שכתב באינטרנט: "היא שוכחת שעד לפני חמישים שנה היה מקובל מאוד שאבות וגם מורים מכים ילדים, לכן אין כאן שום דבר מיוחד לאלוני". מה שחשוב כמובן איננו מה פוקס "שוכחת", אלא מה אלוני זכר ומה שכח בעצמו (וכמובן מה המבקר דורש לשכוח לגבי אלוני) ובעיקר חשוב שאלוני ברא שוב ושוב את אדיפוס כמו קרקס ולא הוליד ילדים.
אבל בתוך כל ההחלטות האמיצות של שרית פוקס ללכת למקומות שהקורא נבוך מולם (כי הרי "אנחנו כאן כמו משפחה"), החלטה אחת לא ממש קיבלה על עצמה: לבדוק את השוליות האובייקטיווית של הטורקים והסלוניקאים בתל-אביב (שפת דיבור, אחוזי הליכה לבתי ספר, התגייסות לפלמ"ח, לאצ"ל, צריכת קולנוע). ביוגרף, אני חושב, צריך להחליט מה היה המהלך ההיסטורי ש"ניצח", מה היה המהלך ההיסטורי ש"הובס", בתוך הכאוס, שמתוכו הוא שולף ובונה מחדש את גיבורו.
נסים אלוני נולד בתל-אביב ב-1926. אי אפשר לא לכתוב על מחזאי כזה בתל-אביב, בלי לנסות ולהבין לא רק את הממשי שלו, ואת זה עושה פוקס בכוח רב, אלא את הממשי של הקולקטיב. פוקס מנסחת את הממשי של אלוני ב"שני משפטים": אב מכה באכזריות, וטראומת מלחמה מתש"ח. יכול להיות שפוקס היתה צריכה ללכת עוד צעד אחד ולחבר את שני המשפטים: אלוני יצא מהמקום שבו היה ילד עני ומוכה לתוך חברה שהציעה לו מקלט תמורת חיי חרב. חיי החרב הללו היו נוראים. את הגופה שהעביר בחזית, כרותת ראש, את הראש שהעביר, את המעיים שאסף, לא שכח. גם לא את אביו.
המדומה הקיבוצי הישראלי לא הניח לגיבוריו, שלא השתייכו למרכז, לכתוב על חייהם. אלוני ציית לאיסור הזה, אבל תיעב את סופרי תש"ח, שלא ידעו מהי המלחמה שפיארו. הוא לא הבין שום דבר בסוציולוגיה, ולכן לא הבין שסופרי תש"ח לא תיארו את המלחמה, אלא את החברה שנבנתה אחרי המלחמה, זו שהציגה את המלחמה כאירוע המכונן שלה. עד היום. העובדה שסיפוריו של אלוני מן המלחמה נשארו בשוליים, קשורה בדיוק בכך, שבניית הלאומיות הישראלית לא עניינה אותו, בניגוד גמור לא"ב יהושע, למשל, שראה בבנייה הזאת את הזירה היחידה שבה יוכל לכתוב ולדבר.
מה עשה אלוני בתיאטרון? ברא עולם שכבר נברא, עולם בלי מקור, עולם שהתיאטרון בורא את עצמו מחדש, בלי לציית לחוקים בעולם, וגם להפך: תיאטרון שהכל בו קולאז' מכל מה שכבר עשו - אדיפוס, ארלקינו, פנטלונה, נפוליאון. טענו נגדו שלא "הלך עד הסוף", שלא היה אמיץ דיו, שהיה הססן, שכמו במבנה המשפט, כך במבנה הסצינה וההצגה, לא הצליח לומר דבר ברור. אני לא חושב שזו הבעיה. אני חושב שאלוני לא ניסח לעצמו אף פעם מה יחסה של הסצינה שלו ל"סצינה האחרת". איפה הקהל שלו יושב באמת, הוא לא התעניין. מנין באתם? לא חשוב. לאן אתם הולכים? לא חשוב. חשוב רק האירוע הססגוני שאתם רואים. מעוף לולייני כזה לא צריך להצליח. עליו להיות, והוא היה. גם אם הצגה אחת, ועוד רבע הצגה עבדו, "זה עבד". לא צריך יותר.
אלוני קישקש הבלים גמורים על הדמוקרטיה, כאילו בסדר פוליטי אחר, אריסטוקרטי, שאליו כביכול התגעגע, היה מגיע למקום כלשהו, כאילו מישהו מאתנו, בלקנים ואשכנזים, יהודים לפני המהפיכה הצרפתית, היה יוצא ממקומו. אלמלא האירוע המכונן של המהפיכה הצרפתית והדמוקרטיה. נכון, היו בנקאים יהודים גדולים גם בסדר ההוא. אבל אלוני לא טרח לתת לעצמו דין וחשבון מנין באנו, לאן אנחנו הולכים. הא-היסטוריות הגמורה שלו, הן כאשר כתב מחזות, הן כאשר היגג במכון התרבות הצרפתית, העניקה למחזות שלו הרבה מאוד כוח. מנין באתם? לא חשוב. לאן תלכו? לא חשוב. יש רק בימה אחת. היא שלי. תראו. אני מביא לכם את נפלאות התיאטרון המערבי. כמו קוסם בקרקס.
באמת השתוקק אלוני לאירופה, לצרפת, נדהם כשראה בפאריס את הפקת "גלילאו" שביים ברכט, וכאשר חזר לכאן התעקש שוב ושוב לכתוב תיאטרון בלי מקור, שהכל בו משתכפל, שהאינטונציה של השחקנים היא חלק מחלום ססגוני, ואישיותו החזקה, או מוטב התשוקה לכוח שיש לאנשי תיאטרון, לבימאים, הלכה ודעכה מכישלון לכישלון. הוא נשאר חקוק אצל בני דורו ככישרון גדול, אבל התשוקה הפוסטמודרנית לוותר על "המקור" (אם אפשר לקרוא לחשק הזה תשוקה), לא יכלה לשאת על גבה תיאטרון מסובסד, תלוי בביקורת העיתונאית ובשחקנים. תיאטרון הוא מוסד זוללני.
אלוני התחתן וברח, שגל וברח, רדף אחרי נשים שברחו, שתה הרבה ולקח כדורי מרץ, זיין בחושך ועל הבימה נזהר "לא להתלכלך". זה היה חלק מהאסתטיקה שלו: להשאיר את הלכלוך בחוץ. נשים מפליצות דחו אותו והוא אהב לדבר על כך, ועל ההפלצות שלהן, אבל על הבמה נשים היו בעיקר מלכות. היופי, מצליחה פוקס לשרטט, היופי הוא מה שעניין אותו. את הכיעור השאיר בחוץ.
יש לפוקס כל מיני מעידות מוזרות, בעיקר כאשר היא מחליטה לתאר את פאריס. לא ברור לי אם המחברת או העורכת חשבו שב-1956 היתה צרפת טרודה ב"טרור איסלאמי". צרפת היתה עסוקה במלחמת חורמה נגד לוחמי החופש האלג'יראים. גם לא ברור לי מנין נלקחה ההנחה ש"הגל החדש" בקולנוע הצרפתי סלד מהוליווד ומהזיוף שלה. הרי זה חשוב וזה בדיוק להפך. "הגל החדש" הצרפתי העריץ את הוליווד, וסלד מהקולנוע הצרפתי האמנותי.
זה חשוב דווקא כדי לתאר את אלוני מגיע לפאריס: הילד הטורקי שתה בצמא גדול את הוליווד בתל-אביב. הוא ראה את הוליווד מרחוק, לא בתור אופציה אלטרנטיווית לקולנוע הישראלי שלא היה (בניגוד לגודאר או טריפו), אלא בתור אלטרנטיווה לכל העולם של הספרות הישראלית, שם עדיין אהבו את רינה עם הסרפן ועם הנמשים והוא הרי קיבל מכות מאביו כי הלך לראות זונות ביפו וכשמיזמז חברה אחת שלו בשדרה נתקע לו בדיוק מסמר בתחת. אלה חומרים של ביוגרפיה. לתיאטרון של אלוני זה לא היה נכנס. אבל במכולת הקטנה של דולורס במנילה, על הקיר, תלויה התעודה של פרס ישראל, שקיבל מהמדינה, האיש שטיפלה בו והיתה לאהובתו האחרונה. זו היתה מתנת האהבה שלו לפני שמת. |
